<h1>יד רמה — ב"ב</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[ב"ב צ' ע"א] ואסיקנא אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. מאי קאמר, השקל עשרים גרה עשרים מעין. והא דכתיב עשרים שקלים, הכי קאמר קרא, כלומר יכולין אתם לתקן מטבע חדש שיהא בו עשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו חמשה ועשרים שקלים ומטבע אחד שיהא בו עשרה וחמשה שקל, והכל עולה מנה. הני כמה הוו ששים שקלים, ושקל הקדש כמה הוי ארבעה דינרין, ששים שקלים כמה הוו להו מאתן וארבעין, והכתיב המנה יהיה לכם אטו מנה מאתן וארבעין הוי. מנה זוזי הוא דהוי. אלא לאו ש"מ תלת ש"מ מנה של הקדש כפול היה והוו ליה מאתן וש"מ מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יתר משתות וש"מ שתותא מלבר. שהוסיפו על המאתים שתות מבחוץ ונעשו מאתים וארבעים.
<h2>דף ה:</h2>
[ב"ב צ' ע"א] אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות ולא על המטבע יתר משתות והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. מאי אין מוסיפין על המדות, אין מוסיפין עליהן לבטל את הראשונות ולעשותן גדולים ממה שהיו יתר משתות. ולא על המטבע יתר משתות, והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. ומסתברא דהני מילי היכא דאיכא בי דינא דפריס להו לכלהו מוכרין לזבוני הכין, כי מעשה דרב יהודה בפרק המפקיד (ב"מ מ', א') גבי דנא דחמרא, אבל היכא דליכא ביה דינא דפריס להו לכולהו מוכרין לזבוני הכין אלא כל חד וחד מזבין כמא דיכיל, לא מיחייב האי לחודיה לזבוני בזול, דלכי שלמי פירי דידיה מזבני הנך אחריני ביוקר. ועוד דאיפשר דזאבין להו מיניה מאן דמזבין להו למחר ביוקר, ואפסודיה לדידיה בידים לא מפסדינן.
[ב"ב צ' ע"א] ודייקינן אין מוסיפין על המדות יתר משתות מ"ט אילימא משום אפקועיה תרעא, דכיון דמטפינן על המדות על מנת שלא להוסיף בדמים מימנעי בעלי בתים מלזבוני וקא פקע תרעא. אי הכי אפילו שתותא נמי לא לוסיף. אבל פחות משתות לא קשיא לן, דעביד איניש דמחיל. ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח אי הכי אפי' פחות משתות נמי לא דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. הכי אשכחנן ליה להאי סוגיא במקצת נוסחי. ואיכא נוסחי דלית בהו אי הכי אפי' פחות משתות נמי לא, אלא הכי אית בהו, ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח, והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. והני תרי נוסחי תרויהו לחד טעמא סלקי, דאליבא דתרויהו כי קשיא לן שתות ופחות משתות קא קשיא לן אמאי אין מוסיפין. אי משום אונאה דלא להוי ביטול מקח דילמא אתי למיכל ליה בכילא עתיקא ואי מטפינן שתות לא הוי ביטול מקח טפי הוי ביטול מקח, ואביטול מקח לא קפדי רבנן דלא לטרח בכדי, דאלו שיעור אונאה כיון דקנה ומחזיר אונאה לאו בכדי קא טרחי, אי הכי אפילו פחות משתות נמי לא לוסיף, דכיון דטעותא במדה היא ביטול מקח הוי, דהא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, דאשתכח דאפי' פחות משתות נמי זימנין דהוי ביטול מקח כי טעמא דנוסחא קמא אלא דחד נוסחא קיטא וחד נוסחא רויחא.
לאו למימרא דעיקר שמעתיה דרבא כי איתמר לענין ביטול מקח דוקא איתמר, דרבא לאו לשווייה ביטול מקח דוקא אתא, דהא גבי מדה בחבל אני מוכר לך וגבי לקח הימנו במשקל אע"ג דאשתכח טעותא במדה או במשקל לא (האי) [הוי] ביטול מקח אלא הדר טעותא למריה, כדבעינן לברורי לקמן. אלא רבא לאפוקיה מדין מחילה דשיכא בהונאת דמים בפחות משתות הוא דאתא. והוא הדין לאפוקי משאר אנפי דמחילה דשיכא גבי הונאת דמים. כגון היכא דשהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. אי נמי בקרקעות, דאע"ג דאונאת דמים לית בהו טעות מדה ומנין אית בהו לאהדורי טעותא, דומיא דמדה בחבל ודומיא דשמעתא דקידושין (מ"ב ע"ב) דמפליג התם בקרקעות בין היכא דפלוג בעילויא להיכא דפלוג במשחתא מדרבא. מיהו במטלטלי זימנין דמתרמי בהו נמי ביטול מקח בטעות מדה אפילו בפחות משתות, כגון היכא דלא קני אלא במדה, דתנן (לעיל פ"ז ע"א) עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח, דאי כייל ליה במדה חסרה או יתירה דלא קים להו לתרויהו בגויה לא קני חד דלאו מדה. ועוד דכל מדה ומדה כי כייל לה מוכר אדעתא דקטנה ואשתכח גדולה מדידה בטעות היא ובמאי קני. ומהאי טעמא הוא דמקשינן הכא מדרבא, דכיון דאיכא חמרין דמיתו תבואה ופירות ממקום למקום ולא ידעי בתוספת המדה וכיילי להו ללקוחות אדעתא דמדה ישנה דהוא קטנה ונמצאת גדולה, והוה ליה מקח טעות, ואפילו בפחות משתות, דכל טעות מדה אפילו בפחות מכדי אונאה לא שייכא ביה מחילה, דאשתכח דאפילו פחות משתות נמי זמנין דאתי ביה לידי ביטול מקח, ואמאי מוסיפין. ואלא דלא להוי פסידא לתגרי שאין להם להשתכר יתר משתות, ואם מוסיפין על המדות יתר משתות מאחר שאינו מוסיף בדמים הוה ליה פסידא. פסידא הוא דלא הוי רוחא לא בעי זבון וזבין תגרא איקרי. כלומר אי משום פסידא דתגרי הוא, דשמעת מינה דהאי מוסיפין על המדות דקאמרינן על מנת שלא להוסיף בדמים הוא, אי הכי אפי' שתות נמי לא לוסיף, דהא קא נפיק שתותא דרוחא בדמים בשתותא דאוסיף ליה במדה ולית ליה רוחא, וכיון דלית ליה רוחא כלל היינו פסידיה, דאטו מאן דזאבין ומזבין בלא רוחא תגרא איקרי. אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש. כלומר אלא לעולם האי אין מוסיפין על המדות יתר משתות לאו על מנת שלא להוסיף בדמים בכדי תוספת המדה חוץ מתוספת הקצבה לתגרין להשתכר במקח, דאשתכח דאית להו לתגרא לאוספי בדמים תולתא, שתותא כדי תוספת המדה ושתותא רוחא, דהשתא ודאי ליכא פסידא לתגרי כלל. ודקא קשיא לך אי הכי מאי שנא שתות ומאי שנא יתר משתות, לאו משום פסידא דתגרי הוא ולאו משום אפקועי תרעא הוא, אלא שמואל קרא אשכח ודרש כדבעינן למימר קמן.
ושמעינן מינה דכל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, דמסתמא לא שייכא ביה מחילה כלל, לא במטלטלין ולא בקרקעות. ושמעינן נמי דכל היכא דלא קני אלא במדה, ונמצאת מדה חסרה או יתירה, אפילו פחות מכדי אונאה כביטול מקח הוי. דאי סלקא דעתא קנה ומחזיר את הטעות, אם כן הא דדיקינן ואלא משום אונאה דלא להוי ביטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, מאי קושיא, הא אמרת דכל היכא דהמקח בטל לא קפדי רבנן. וכי תימא הכי קא קשיא ליה, כיון דאמר רבא כל דבר שבמדה אפילו פחות מכדי אונאה חוזר ולא הויא מחילה דכפורע חובתו דמי, והוה ליה כמאן דאיתיה גבי(ה) חבריה כור חטים, דכי יהיב ליה כור פחות כל שהוא או יתר כל שהוא ואפילו עוכלא, אית ליה מדינא למשקל מיניה ההוא עוכלא דאשתייר ליה גביה או דאייתר ליה גביה, וכי היכי דפחות משתות (לה) [לא] שייכא ביה מחילה מטעמא דכפורע חובתו דמי, יתר משתות נמי לא שייך ביה ביטול מקח, אלא שקיל טעותיה ואזיל דכפורע חובתו דמי, ואם כן אמאי אין מוסיפין על המדות יתר על שתות, אפי' יתר על שתות נמי לוסיף, דהא לא שייך בהו ביטול מקח. לא ס"ד, דכי שייך למימר הכי היכא דעיקר זביני לית בהו טעותא, אלא בתר דגמרי להו זביני קא טעי במדה, אבל הכא עיקר זביני בטעות, דהא לא מקימי זביני אלא בחד מאנפי הקנאה זבין דההיא מדידה דמיקיימי ביה זביני בטעות הואי, אין לך מקח טעות יתר מזה כדברירנא.
והוא הדין לכל היכא דהויא טעותא בעיקר זביני, בין דהויא בדמים בין דהויא במקח. ונוסחי דאית בהו ואלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח אפילו פחות משתות נמי לא, הכי נמי דיקי, דאי ס"ד דלא הוי ביטול מקח, אדקשיא לן אפי' פחות משתות נמי לא, אפי' יתר משתות נמי לוסיף מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ כל כי האי גוונא מקח טעות הוי ובטל מקח. אלא מיהו ה"מ היכא דאיתידע טעותא בעיקר ההיא מילתא דגמרי בה זביני, כגון היכא דלא קני אלא במדה ונמצאת אותה מדה שמדד בה חסרה או יתרה. והוא הדין היכא דלא קני אלא בדמים ואמר לו מכור לי במנה זה, ונמצא מנה חסר דינר או שנמצא בו דינר שאינו עובר לסוחר, דלא קנו לו מעותיו, מידי דהוה אהתקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דאינה מקודשת, ולא אמרינן הרי זו מקודשת וישלים, כדאמרינן גבי התקדשי לי במנה סתם כדאיתא בפרק האשה נקנית (ח', א'), אלמא כיון דכי קדיש בדבר קצוב קדיש ונמצא חסר מקח טעות הוי. והוא הדין גבי מכר היכא דלא קני אלא בדמים קצובים ונמצאו חסרים או במדה ונמצא חסרה דמקח טעות הוי.
אבל היכא דלא אשתכח טעותא בעיקר ההיא מילתא דגמרי בה זביני, כגון שמדד כראוי, אלא שנמצא הטעות (כשיעור) [בשיעור] הדבר המכור שפסק עליו דמים בשעת המכירה, או שטעה בחשבון המדות שמדד ונמצאו חסר או יתר, או שנמצאת המדה שמדד בה חסרה או יתירה, ולא אגלאי טעותא אלא לבתר דמשכינהו לוקח לפירי לרשותיה, דאע"ג דלא קני במדה קני במשיכה, כל כי האי גוונא לא הוי מקח טעות אלא נקנה מקח והדר טעותא למריה. ודינא הוא דאי טעה (כשיעור) [בשיעור] הדבר המכור שפסק עליו דמים, כגון דאמר ליה כור זה של חטים סאה בסלע אני מוכר לך והיה מודד והולך ונמצא כור יתר סאה, קנה ומחזיר את המותר. נמצא חסר סאה, ראשון ראשון קנה ומנכה לו מן הדמים כדי חסרון המקח. מידי דהוה אמתנות כהונה היכא דא"ל מכור לי בני מעיה של פרה ונמצאו בהן מתנות כהונה, דקתני (חולין קל"ח, א') לקח ממנו במשקל נותן לכהן ומנכה לו מן הדמים. והוא הדין בקרקעות היכא דא"ל בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל, דקתני (לקמן ק"ג, ב') פחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזיר. וכן היכא דאשתכח טעותא בחשבון המדות חד דינה הוא. והוא דשויא לכל מדה ומדה זביני באנפי נפשיהו, כגון דא"ל סאה בסלע דמי שוויה כוליה בחד זביני כגון דלא א"ל אלא כור בשלשים אני מוכר לך, כל היכא דלא קני ליה לכוליה בבת א' בחליפין או ברשות מוכר דיכיל למקני כוליה בבת אחת, אלא בזה אחר זה, כגון היכא דלא קני אלא במדידה או במשיכה היכא דמשיך ליה קלי קלי, אע"ג דלא אשתכח חסר ולא יתר נמי הא קימא לן יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה וכל שכן היכא דאשתכח חסר.
וה"מ במידי דמתהני ליה לאיניש במקצתו כמה דמתהני ליה מכוליה לפי חשבון, כגון בישרא ופירי ומאי דדמי להו, דלא קפדי אשיעורא אלא היכא דשכיח ההוא שיעורא גבי מוכר, אבל היכא דלא שכיח גביה אלא בציר מהכין מינח ניחא ליה למקנא לפי חשבון ואמטול הכי לא הוי מקח טעות אלא היכא דגלי אדעתיה דקפיד אשיעורא. והוא הדין בקרקעות, במידי דקאי לזריעה או לנטיעה וכיוצא בה, דכיון דלפירי קימא ועבדא פירי לפי חשבון מינח ניחא ליה למיקנא לפי חשבון כדאמרן. ומהאי טעמא הוא דאמרן בכולהו הנך בבי דבית כור עפר אני מוכר לך גבי פחת ינכה אי נמי יעשה חשבון ולא קאמרינן בטל מקח, דאפילו גבי מדה בחבל דקפידא הוא כי קפיד לאו למהוי ביטול מקח קא קפיד אלא דלא תהוי ביה מחילה קא קפיד, וניחא ליה למקנא מיניה מדה בחבל לפי חשבון. אבל במידי דלא מתהני ליה ממקצתו כמה דמתהני ליה בכוליה לפי חשבון, כגון בית העומד לדירה וכלי העומד להשתמש בו ובגד העומד ללבישה, דאיכא דניחא ליה בגדול ולא ניחא ליה בקטון ואיכא דניחא ליה בקטון ולא ניחא ליה בגדול, כל כהאי גוונא (או) [אי] שני מהאי דפסק בהדיה מקח טעות הוי, כדקתני התם (ב"מ ק"ג, א') גבי משכיר בית היה קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן. ואפילו היכא דקאי אגבא דנהרא ואמר ליה כזה דאיכא למתלא קפידא בדקאי אגבא דנהרא לא תלינן אלא בגדלו או בקטנו, וכל שכן היכא דפריש ליה קפידיה דא"ל גדול או קטן. ומתני' דפרק המוכר פירות (לקמן צ"ח, ב') נמי דייקא, דקתני בית קטן שש על שמונה גדול שמונה על עשר, ועל כרחיך כי אצטריכא ליה למוכר או למקבל אצטריכא ליה דאיירי בה, והא קמ"ל דאי א"ל קטן לא יעשנו גדול גדול לא יעשנו קטן דומיא דמשכיר, דכל היכא דסבירא לן דקפידא הוי (או) [אי] משני מקח טעות הוי. דאי לנכויי ליה מן הדמים לפי חשבון, תינח גדול ונמצא קטן, אלא קטן ונמצא גדול מאי קמ"ל. וכ"ת לטפויי ליה בדמים, ולימא ליה לא ניחא לי למזבן בטפי ממאי דפסקי בהדך, ולא אשכחן כה"ג אלא בקרקע העומד לזריעה או לנטיעה, דכיון דניחא ליה למקני לפי חשבון תקינו רבנן ליפות כחו של מוכר דלא להדר ליה אלא מידי דחזי ליה כדבענן לברורה התם, אבל הכא על כרחיך למהוי מקח טעות קאמרינן.
וה"מ היכא דהואי טעותא במקח, אבל היכא דהואי טעותא בדמים, איכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין. דאלו גבי קרקע, לא מיבעיא היכא דתלי עיקר קניניה בהני דמי, אי נמי דהוי מידי דלא מתהני ליה לאיניש ממקצתו ככלו לפי חשבון, כגון בית וחצר וכיוצא בהן, אי נמי היכא דלא משתייר ליה למוכר מיניה שיעורא דחזי ליה, דמקח טעות הוי, אלא אפי' היכא דלא תלי עיקר קניניה בהני דמי, לא שנא א"ל מכור לי במנה סתם ולא שנא במנה זה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת וכיוצא בו, והוי מקח מידי דמתהני ליה לכל חד מיניה ממקצתו ככלו לפי חשבון, וכי קאני לוקח מיניה כנגד מעותיו משתייר ליה למוכר שיעורא דחזי ליה באנפי נפשיה, כגון דמשתייר ליה בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב, מקח טעות הוי. דכי היכי דגבי שליח(ו) [ו]בעל הבית כי א"ל זיל זבין לי כורא ואזל זבין ליה ליתכא סוגיין דמעביר על דבריו הוי (כתובות צ"ט, א') דא"ל לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוי, גבי מוכר ולוקח נמי מקח טעות הוי, דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטרי עילוי, גבי מוכר ולוקח נמי מקח טעות הוי, דאמר ליה לא ניחא לי דליפשו שטראי עילואי. וה"מ במקרקעי דשייך בהו האי טעמא, אבל במטלטלי כל היכא דמזדבן ליה שארא למוכר לפי חשבון כנגד מעותיו, דכיון דלא שייך ביה טעמא דלא ניחא דליפשו שטרי עלואי ולית ליה פסידא בזביני מינח ניחא ליה. מידי דהוה אלוקח לגבי מקח, דכי היכי דגבי חסרון מקח קני לוקח כנגד מעותיו על כרחיך גבי חסרון דמים נמי קנה כנגד מעותיו על כרחיה דמוכר, דאידי ואידי חד טעמא הוא, דכל חד מיניהו ניחא ליה למיקנא או לאקנויי לפי חשבון.
ומאי שנא גבי אונאה דפחות משתות הויא מחילה ויתר משתות בטל מקח, ואלו גבי דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כל היכא דאתרע ביה טעותא לית ביה מחילה. לא דאמי, דאלו אונאת דמים כיון דלא איתידע ביה טעותא במידי דברירא מילתא דהויא טעותא, דאפילו היכא דא"ל שוה בשוה כיון דפחות משתות לא ידיע במנאי ומחיל, איכא למימר דמעיקרא סבר וקביל בשוה בשוה הוא, אבל גבי דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דטעה, דברירא מילתא דהויא טעותא, דהא אשתכח חסר או יתר, אפי' פחות משתות נמי לא הויא מחילה. ואפילו היכא דיהיב ליה כור חסר סאה אדעתא דהוי כור שלם וקנו מיניה דאיפרע מיניה בהכין, ואתברר דההוא קנין מחמת ההוא כור דיהיב ליה בחזקת שהוא כור הוה, ונמצא שהוא כור חסר סאה, הוה ליה קנין בטעות וחוזר, מידי דהוה אהנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי כדאיתא בגיטין בפרק קמא (י"ד, א').
<h2>דף ז:</h2>
[ב"ב פ' ע"א] אמר רב כהנא דבש בכורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם אלמא קסבר לא בעינן מחשבה. מאי אינו יוצא מידי מאכל לעולם, שאע"פ שחשב עליו למשקין אינו מיטמא טומאת משקין עד שיוציאנו מכורתו. אלמא קסבר לא בעינן מחשבה לטמויי טומאת אוכלין, דמסתמא אוכל הוא, וכיון דסתמיה אוכל הוא לא מהניא ליה מחשבה לאפוקי מידי אוכל, עד דעביד ביה מעשה דמפיק ליה מכורתו. דאי ס"ד מסתמא לאו אוכל הוא, כיון דמחשבתו הוא דמשויא ליה אוכל, כי מחשיב עליה נמי למשקין מחשבתו משויא ליה משקין. אלא ודאי שמעינן מינה דמסתמא נמי אוכל הוי.
[ב"ב פ' ע"א] מתיבי דבש בכורתו אינו לא מאכל ולא משקה אמר אביי לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות. שעומדות לאכילת הדבורים, דמסח דעתיה מיניהו, ולא מטמא משום אוכל אלא המיוחד לאדם כדאיתא בסיפרא (שמיני פי"א, ד'). וש"מ לדברי הכל דדינא דאותן ב' חלות הכי הוי לענין טומאה, דאינן לא מאכל ולא משקה עד שיחשוב עליהן, אם לאוכל אוכל ואם למשקה משקה.
[ב"ב פ' ע"ב] מיתיבי דבש שזב מכורתו אינו לא מאכל ולא משקה בשלמא לאביי, דמוקים לה באותן שתי חלות אע"ג דזב מוקצה הוא אלא לרבא דמוקים לה בשאר הדבש ורבי אליעזר היא ומשום דחשיב ליה כמחובר, הא ודאי כיון דזב לחוץ לא מחובר הוא, ואמאי אינו לא מאכל ולא משקה. אמר רב זביד כגון שזב על גבי כלי מאוס. רב אחא בר יעקב אמר כגון שזב על גבי קשקשים. דמאיס ליה ומקצי ליה מדעתיה. נקיטינן השתא לענין דבש שזב מכורתו לחוץ אינו לא מאכל ולא משקה. ודוקא באותן שתי חלות, דאע"ג דזב נמי מוקצה הוא. אבל בשאר הדבש, אם זב על גבי כלי מאוס או על גבי קשקשים אינו לא מאכל ולא משקה עד שיחשב עליו. ואם זב על גבי קרקע שאינו מאוס משקה הוי.
[ב"ב פ' ע"ב] מתיבי דבש בכורתו אינו לא מאכל ולא משקה חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין בכביצה למשקה מטמא טומאת משקין ברביעית בשלמא לאביי ניחא אלא לרבא קשיא. כלומר בשלמא לאביי דמוקים לה כרבנן דאמרי דבש בכורתו כתלוש דמי, ומוקים לה באותן שתי חלות דמסח דעתיה מיניהו כיון דכתלוש דמי, דמחמת הסח הדעת הוא דנפיק מכלל אוכל ומכלל משקה, כי חישב עליו אהניא מחשבתו לשווייה אוכל או לשווייה משקה. אלא לרבא דמוקים לה כרבי אליעזר דאמר דבש בכורתו כמחובר לקרקע דמי, כי חישב עלה נמי מאי הוי, מי מהניא מחשבה במחובר עד שיתלש. אמר לך רבא תריץ ואימא הכי חישב עליו לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין למשקה אינו מטמא טומאת משקין. אשתכח השתא דרבא הא מתניתא כר' אליעזר הוא דמוקים לה. הילכך לית הלכתא כותיה. ולאביי דמוקים לה באותן שתי חלות משכחת לה כפשטה ואליבא דרבנן דקי"ל כותיהו.
[ב"ב פ' ע"ב] תניא כותיה דרב כהנא דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה. ודוקא לבר מאותן שתי חלות, אבל אותן שתי חלות אין מיטמאות לא טומאת אוכלין ולא טומאת משקין אלא במחשבה, חישב עליהן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין למשקין מטמאין טומאת משקין.
<h2>דף יג.</h2>
[ב"ב מ"ב ע"א] בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה. פרישנא בגמרא [לקמן נ"ב ע"ב] הכי, בד"א שצריך שלש שנים בחזקה שיש עמה טענה, כגון מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר (לא) לקחתי, אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, דלמיקנא בעלמא הוא דקא בעו, נעל את הדלת גדר בה פירצה בקרקע פרץ בה גדר אפילו כל שהוא הרי זו חזקה. ומדקא חשיב כל הני ושביק מוכר, ש"מ דבמכר אע"פ שהחזיק לא קנה עד שיתן דמים, כדקיימא לן גבי שטר כדאיתא בפירקין [לקמן נ"א ע"א], ואיתא נמי בפרק האשה נקנית [קידושין כ"ו ע"א], ואמרינן התם [כ"ז ע"א] גבי חזקה אמר רבא לא שאנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו, אלמא במכר לא קני בחזקה בלא דמים.
וכי תימא וממאי דהאי נעל דקתני נעילת דלת גרידתא היא, דילמא נעילת פתח דרך בנין הוא. ובשלמא הא לא קשיא, דאם כן היינו גדר, אלא דילמא העמדת דלתות הוא, [אי] נמי קביעת מנעול בדלת הוא. לא ס"ד, דאם כן קשיא ההיא דגרסינן בריש פרק הזורק [גיטין ע"ז ע"ב] דההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בפניא דמעלי שבתא למחר תקיף ליה עלמא, ואמר להו רבא ליקני לה ההוא [דוכתא וכו', ואי העמדת] דלתות בעינן אי נמי קביעת מנעול בדלת בעינן, בשבת (מה) [מי] שרי, אלא לאו ש"מ נעילת דלת נמי הויא חזקה.
ולא תימא עד דנעיל לה על ידי מנעול, אלא אפילו בנעילה גרידתא נמי הויא חזקה. דאע"ג דאשכחן כמה לישני דנעילת דלת בין בקראי בין בלישנא דרבנן לא משמע אלא על ידי מנעול, אשכחן נמי בלישנא דרבנן האי לישנא שלא על ידי מנעול. כי ההיא דגרסינן בפרק יציאות השבת [ו' ע"א] גבי אסקופה משמשת שתי רשויות פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ, ואפילו שלא ע"י מנעול משמע, דגבי מחיצות לא בעינן מנעול. וההיא דגרסינן בפרק מי שהפך את זיתיו [מו"ק י"ג ע"ב] נמי פותח אחת ונועל אחת לא שייך מנעול כלל וקרי ליה נועל. מיהו התם הוא דפריש פותח אחת ונועל אחת, מיהו היכא דאיתמר נעילת דלת סתמא לא משמע אלא (תרויהי) דלא שביק דוכתא למיעל מיניה. ומתני' דצבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב [שבת ק"ו ע"ב] אפילו שלא ע"י מנעול משמע, מדקתני סיפא גבי ישב הראשון ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור, הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו, דאי על ידי מנעול הא לא דמיין להדדי. אלא לאו ש"מ דהאי לישנא דנעילת דלת זימנין דמשמע על יד מנעול וזימנין דמשמע שלא על ידי מנעול. והכא גבי חזקה, כיון דנעל סתמא תנן, אפילו שלא ע"י מנעול משמע. ולישנא דתיחוד דפרק הזורק [גיטין שם] לשון סגירת דלת משמע, כדכתיב [בראשית י"ט ו'] (ואת) [ו]הדלת סגר אחריו ומתרגמינן (וית) [ו]דשא אחד בתרוהי. ולשון סגירת דלת נעילה גרידתא נמי משמע, מדכתיב גבי אהוד [שופטים ג' כ"ג] ויסגור (הדלת) [דלתות העליה] בעדו ונעל, ואי ס"ד דלשון סגירת דלת לא משמע אלא על ידי מנעול, כיון דכתיב ויסגור למה לי למכתב ונעל, אלא מדאיצטריך ונעל מכלל דויסגור שלא על ידי מנעול משמע, דשמע מינה דהאי תיחוד דפרק הזורק בנעילת דלת גרידתא קאי דהויא חזקה.
וגאון ז"ל בספר מקח וממכר [שער י"ג] נמי האי נעל דקתני הכא דהוי חזקה, בנעילת דלת גרידתא אוקמוה ולא אצריך בה נעילת מנעול, וכן הדעת נוטה. ואע"ג דנעילת דלת גרידתא לא מהניא בגופיה דביתא ולא מידי, כיון דמהניא לפי שעה למהוי חצר המשתמרת דפרשי אינשי מינה לפי שעה, דהיינו מעין תשמישתיה, הוי חזקה. מידי דהוה אמציע מצעות בנכסי הגר [לקמן נ"ג ע"ב] דאע"ג דלא אהני מידי בגופיה דביתא, כיון דאהני בהצעת מצעות דהויא מעין תשמישתיה דרגילי ביה בעלים אפילו לפי שעה הוי חזקה. הכא נמי גבי נעילת דלת גרידתא, כיון דאהני ביה למהוי חצר המשתמרת דהיינו מעין תשמישתא דרגילי ביה בעלים בעידן יחודייהו אפילו לפי שעה הוי חזקה. ולא דמי למבריח ארי מנכסי חבירו, דאלו התם לאברוחי היזיקא, ואלו הכא לאכשורי ביתא לתשמישתא דלא הוה חזי ליה בלאו הכין.
ומסתברא דכיון דנעילת דלת גרידתא הויא חזקה, כל שכן נעילת מנעול בדלת סגורה ועומדת דהויא חזקה. חדא דהא עבד נטירותא מעלייתא דעדיפא טפי מנעילה גרידתא, ועוד דנעילת מנעול גרידתא נמי נעילה מיקריא דומיא דנעל דכתיב גבי אהוד דמיירי בנעילת מנעול גרידא, דאלו נעילת דלת גופה מויסגר הדלת בעדו נפקא. והוא הדין להעמדת דלתות כדאיתא בגמרא בפרקין [לקמן נ"ג ע"ב] בהדיא. והוא הדין קביעות מנעול בדלת אע"ג דלא נעל את אחד מהן דהוו חזקה, מידי דהוה אהעמדת דלתות גרידא דאע"ג דלא נעל קנה. מיהו תרווייהו כי קני לאו מדינא דנעל אלא מדין גדר דאהני בגופא דארעא. וכבר ברירנא התם בפרק הזורק מהך עובדא דהתם, דכי היכי דנעילת דלת גרידתא הויא חזקה, פתיחת דלת נעולה אפילו בלא מנעול נמי הויא חזקה דומיא דגדר פרץ, ודייקינן לה התם מדאמר להו תיחוד ותפתח דמשמע או תיחוד או תפתח כדברירנא התם. והאי כל שהוא דקתני הכא גבי גדר וגבי פרץ, אוקימנא לקמן [נ"ג ע"א] כגון דאהני האי גדר למדחק פורתא ואהני האי פרצה לארווחי פורתא. והוא דאשלמינהו לעשרה טפחים כדבעינן לברורי לקמן.
<h2>דף יח.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"ב] והא דתנן האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חצי שדהו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לוקח נוטל כחוש שבה א"ל ר' חייא לר' יוחנן והא אנן משמנין ביניהן תנן. דהא ס"ד האי משמנין ביניהן דקתני ליטול מחצה בשמן ומחצה בכחוש הוא, דאי לאו הכי למה לי שומא. א"ל אדאכלת כפניאתא בבבל תרגמנוה אסופא דקתני סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואי ס"ד האי משמנין ביניהם שומת שמן וכחוש הוא דשקיל, פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אמאי משמנין ביניהן הא חציה בדרום קאמר ליה. אלא לדמי ה"נ לדמי. כלומר אלא על כרחיך כי קתני גביה חציה בדרום משמנין ביניהן, לדמי קתני, דשיימינן ליה לההוא חציה שבדרום בין שהוא שמן בין שהוא כחוש ויהיב ליה לוקח דמי דיליה. ומדסופא שומת דמים היא, רישא נמי שומת דמים היא, דלוקח נוטל כחוש ונותן דמיו למוכר לפי שומתו, ולא מצי מוכר למימר ליה לא שקילנא מינך אלא פלגו דמי כולה שדה.
אשתכח השתא דהאי משמנין ביניהן דקתני בין ברישא בין בסופא לאו למימרא דפלגינן לה בשוה ושקיל לוקח פלגא בשמן ופלגא בכחוש, אלא האי משמנין ביניהן דקתני שומת דמים היא דשימינן ליה בפלגא כחוש ויהיב ליה לוקח למוכר דמים דידיה, ולעולם אין הלוקח נוטל אלא החצי הכחוש שבה. ודוקא דקאמר ליה חצי שדה אני מוכר לך בשויה, אבל בסתמא לא קני עד דפסק דמים. וכן סופא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונותן לו חציה בדרום אמר ליה, ולית ליה אלא חציה בדרום בין שמן בין כחוש אלא שומת דמים היא דשימינן ליה לההוא חציה שבדרום ויהיב ליה לוקח למוכר דמי דידיה. ודוקא נמי דאמר ליה חציה בדרום אני מוכר לך בשויה כדברירנא.
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ערב הא דאמרן. ציידן, דתנן בפרק מי שאחזו קורדיאקוס [גיטין ע"ד ע"ב] אמר רשב"ג מעשה בציידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אמרו חכמים תתן לו את דמיה. ראיה אחרונה, דתנן בפרק דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"א ע"א] אי אמרו לו הבא עדים אמר אין לי עדים הבא ראיה אמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינה כלום, אמר רשב"ג מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא שיש לו ראיה. ושמעינן מיהא דרבי יוחנן דלית הלכתא כרשב"ג בהני תלת. מיהו האי כללא דקא פסיק [ו]אמר כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לא סמכינן עליה אלא היכא דחזינן סוגיא דגמרא כותיה, דהא אסיקנא בפרק המדיר [כתובות ע"ד ע"א] אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, ורבא אמר רב נחמן נמי התם לית ליה האי כללא אלא בסתם משנה. וכן הלכתא.
<h2>דף לא.</h2>
[ב"ב קכ"א ע"א] תניא וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר נאמרו מועדי ה' שבת בראשית לא נאמר בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה. מאי מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה אמר רב ששת מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב"ד סד"א הואיל וכתיבא בעניינא דמועדות תיבעי קידוש בית דין כמועדות קמ"ל דלא. בן עזאי אומר מועדי ה' צריכין מומחין לעבר שנים ולקבוע חדשים ולקידוש החדש, כדי שיקבעו המועדות בזמנן, הפרת נדרים אינה צריכה מומחין אלא אפילו שלשה הדיוטות כשרין. והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה. והיינו סמוך. אבל שלשה אפי' הדיוטות דלא סמיכי, והוא דגמירי הלכות נדרים.
<h2>דף לו:</h2>
[ב"ב ק"כ ע"ב] אמר מר מה כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף להלן בהפרת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים כשרה בשלשה הדיוטות. דהא רבי רחמנא כל ישראל ולא סגיא דלית בהו הדיוטות דלא סמיכי. והא ראשי המטות כתיב כדאמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה הכא נמי ביחיד מומחה. כלומר אימא לך הפרת נדרים בשלשה הדיוטות סגיא, דגמר משחוטי חוץ דכתיב בהו כל בני ישראל. ודוקא דג(י)מירי הלכות נדרים, דהא כולהו ישראל דהוו בימי משה רבינו כולהו הוו גמירי מיניה, וכי כתיב ראשי המטות דמשמע מומחין, דוקא ליחיד מומחה, דאי הוה יחיד לא מצי מפר אלא היכא דהוי מומחה סמוך בישיבה.
ומה להלן בהפרת נדרים ראשי המטות מפירין אף כאן בשחוטי חוץ דמיירי בקדשים ראשי המטות מפירין למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש. ודלא כב"ש דאמרי הקדש טע(י)ות הקדש.
[ב"ב קכ"א ע"א] תניא וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר נאמרו מועדי ה' שבת בראשית לא נאמר בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה. מאי מועדי ה' נאמרו שבת בראשית לא נאמרה אמר רב ששת מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב"ד סד"א הואיל וכתיבא בעניינא דמועדות תיבעי קידוש בית דין כמועדות קמ"ל דלא. בן עזאי אומר מועדי ה' צריכין מומחין לעבר שנים ולקבוע חדשים ולקידוש החדש, כדי שיקבעו המועדות בזמנן, הפרת נדרים אינה צריכה מומחין אלא אפילו שלשה הדיוטות כשרין. והא ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא א"ר יוחנן ביחיד מומחה. והיינו סמוך. אבל שלשה אפי' הדיוטות דלא סמיכי, והוא דגמירי הלכות נדרים.
<h2>דף מד:</h2>
[ב"ב קי"א ע"ב] הרי אמרו והאיש את אשתו נוחלין ולא מנחילין מה"מ דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו והא קראי לאו הכי כתיבי. אמר רבא הכי קאמר ונתתם את נחלת שארו לו קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין. כלומר דבר שמסורת בידנו הלכה למשה מסיני שהדין כך ושיש לו רמז מן התורה, אע"פ שאין מקום הרמז ההוא מסורת בידינו אנו רשאין לגרוע מתיבה זו ולהוסיף בשנייה, כדי לדרוש את המקרא על דרך הדין המסור בידינו כדי לעמוד על מקום הרמז מן התורה. וכי תימא אם איתה לכתוב קרא הכי, הא לא קשיא, דאנן לאו מעיקר קא אתינן למעקריה לקרא מפשטיה לגמרי דהא קימא לן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא בבכור דפרשת יבמין בלחוד, הילכך אצטריך קרא כדכתיב לפשטיה לאשמועינן דאי לית ליה אחים לאביו הקרוב אליו ממשפחת אביו הוא קודם, ואצטריך שארו לירושת אשתו לגרוע ולהוסיף (ולהוסיף) ולדרוש שהבעל יורש את אשתו. ומאי גורעין ומוסיפין, שגרענו ו"ו דנחלתו ולמ"ד דלשארו ונעשה נחלת שארו וחזרנו וצרפנו הלמ"ד והו"ו שגרענו ונעשו לו והוספנום אחר מילת שארו, ונמצא ענין הפסוק ונתתם את נחלת שארו, לו בלא תוספת ובלא גרעון אות אחת.
<h2>דף מז:</h2>
[ב"ב קכ"ז ע"א] אמר רבא תניא כותיה דר' אמי דאמר טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים בן ולא טומטום בכור ולא ספק. בן ולא טומטום כדר' אמי. דאע"ג דנקרע ונמצא זכר לא שקיל פי שנים. בכור ולא ספק. שלא הוכר מעולם, ולאפוקי מדדרש רבא מעיקרא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבוא ונתערבו כותבין הרשאה זה לזה. כגון שתי נשים של איש א' שילדו לו שני זכרים במחבוא בזו אחר זו, שנמצא שהיוצא ראשון הוא ניהו בכור לנחלה, דומיא דבכורת יעקב ועשו ובכורת פרץ וזרח, וקאמר רבא דאם נתערבו ולא הוכר איזה יצא ראשון כותבין הרשאה זה לזה. נפקא מינה דהיכא דאית להו אחא אחרינא דאזיל האי מורשה ומפיק מיניה חלק בכורא ממה נפשך, אי בכור אנא הב לי מחמת נפשאי, ואי האיך בכור הוא הב לי מחמתיה דידיה דכתב לי אורכתא. וקמ"ל האי תנא דכיון דלא הוכרו מעולם איזה מהם בכור, אין כאן בכורה כלל ולא מהניא להו הרשאה. הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו משום רבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה. והוא הדין היכא דהני שתי נשים הוו ניסבן לתרי גברי וילדו שנים זכרים בכורים, זה בכור לאביו וזה בכור לאביו, ונתערבו ואחר כך נולדו אחים לזה ואחים לזה, אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה [ואם לא הוכרו קודם שיתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה] אלא לענין חלק פשוט, אבל לענין חלק בכורה לא מהניא להו הרשאה כלל. מיהו מסתברא דתנא דבריתא דקתני בכור ולא ספק, לא איירי אלא כדאמרן, מדקתני בכור ולא ספק דמשמע בכור שהוא בכור ודאי ולא ספק בכור ספק פשוט, ואלו כי האי גוונא היכא דזה בכור לאביו וזה בכור לאביו כל חד מניהו ודאי בכור הוא, וליכא ספיקא אלא באבוה דלא ידעינן כל חד מיניה בריה דמאן ניהו. מיהו ודאי לענין דינא אידי ואידי חד דינא הוא לענין חלק בכורה כדברירנא.
<h2>דף מח.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"א] המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. הא דקתני רישא המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב פרישנא בגמרא לא יתבע ערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב, כלומר יתבע ערב תחלה. ודוקא בשאין נכסים ללוה כדמיברר לקמן. מכלל דבסתמא אע"פ שאין נכסים ללוה לא יתבע ערב תחלה, וחסורי מיחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים דכי אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה, בזמן שאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה אע"ג דא"ל על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע ערב תחילה, דכי קביל עליה ערב האי תנאה היכא דאין נכסים ללוה, אבל היכא דיש נכסים ללוה לא קביל עלויה. וכי תימא אי בשאין נכסים ללוה למה ליה לאתנויי, בלאו הכי נמי מיפרע מן הערב. אהני ליה דאלו בסתמא אע"פ שאין נכסים ידועים ללוה לא יתבע הערב תחלה, ואלו היכא דאתני על מנת שאפרע ממי שארצה היכא דאין נכסים ללוה יתבע ערב תחלה. וקבלן אע"פ שיש נכסים ידועים ללוה יתבע קבלן תחלה. רשב"ג אומר אם יש נכסים ידועים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם. וליתה לדרשב"ג, כדבעינן למימר קמן.
[ב"ב קע"ג ע"ב] והא דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב מאי לא יפרע מן הערב א"ר נחמן לא יתבע ערב תחילה תניא נמי הכי המלוה את חבירו ע"י ערב לא יתבע ערב תחילה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחילה. א"ר הונא מניין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך אלא א"ר יצחק מהכא לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו ואומר בני אם ערבת לרעך כו' לך התרפס ורהב רעך אם ממון יש לו בידך התר לו פיסת היד ואם לא הרבה עליו רעים לפייסו. והאי ערב דקא מיבעיא ליה לרב הונא וקא פשיט, ודקא פשיט נמי ר' יצחק, בערב דשעת מתן מעות קאי דמשתעבד ולא בעי קנין, דומיא דקרא דאנכי אערבנו דקא פשיט מיניה דכשעת מתן מעות דאמי. וקושייה דרב חסדא דאמר האי קבלנות היא ליתיה, דקא סבר רב חסדא דכל היכא דאמר לשון ערבות ולשון קבלנות קבלן הוי כדשמעי' ליה בהדיא לקמן [קע"ד ע"א], ורבא פליג עליה כדבענן למימר קמן.
[ב"ב קע"ד ע"א] אמר רב הונא הלוהו ואני ערב הלוהו ואני פורע [הלוהו ואני חייב] הלוהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן תן לו ואני קבלן הן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן כולן לשון קבלנות הן. והא דרב הונא הילכתא היא כדבעינן לברורי לקמן. איבעיא להו הלוהו ואני קבלן אי נמי תן לו ואני ערב מאי. בתר לשון ערבות אזלינן או בתר לשון קבלנות אזלינן. א"ר יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות. הלוהו ואני קבלן קבלן תן לו ואני ערב ערב. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן בר מן הלוהו ואני ערב. רבא אמר כולן לשון ערבות הן לבר מתן לו ואני נותן. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום ולא היא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד. כלומר עד שישא קבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה. וקימא לן כרבא. מיהו הא דרבא פליגי בה רבואתא. איכא ביניהו דסבירא להו דרבא לאו לאפלוגי אדרב הונא קאתי, אלא לאפלוגי אדרבי יצחק ואדרב חסדא קאתי, ופסקי הלכתא כרב הונא ורבא. והדין סברא דרבואתא קשישי. ואיכא מיניהו מאן דסבירא ליה דרבא לאיפלוגי אכולהו אתא, ואפי' אדרב הונא. מיהו לאו למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, אלא למעוטי תן לו ואני פורע ואני חייב, ולמעוטי תרתי דאיבעיא לן, ואשמעינן תן לו ואני נותן דאע"ג דלא פריש לישנא דקבלנותא דהוי קבלן, וכל שכן תן לו ואני קבלן דפריש בהדיא לישנא דקבלנותא, ולמעוטי ואני פורע ואני חייב דשייכי נמי גבי ערב דמיחייב למיפרע לבתר דתבע ליה מלוה ללוה ולא משכח ליה נכסי לאפרועי מיניהו. והדין סברא דרבינו שמואל הצרפתי זצ"ל.
ואיכא מרבואתא בתראי דסבירא להו דרבא אפי' למעוטי תן לו ואני קבלן קאתי, ופסק הלכתא כרבא. והדין סברא דרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל וסברא דתלמידיה דאתו בתריה. ולדילן מסתברא כי טעמא דרבנן קמאי, דלא אתא רבא למעוטי מלשון קבלנות אלא הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע הלוהו ואני נותן, דלשון הלואה לא שיכא אלא גבי ערב דעיקר שעבודיה דמלוה גבי לוה הוא, ואמטול הכי לא יתבע ערב תחלה, וכיון דאמר ליה לשון הלואה משמע לשון ערבות. אבל גבי תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן מודה ליה רבא לרב הונא דלשון קבלנות נינהו. ורבא דקאמר כולן, לאיתויי הנך תרתי דאיבעיא לן אצטריכא ליה, לאפוקי מדרבי יצחק, וכל שכן מדרב חסדא. דאי ס"ד דהאי דקאמר רבא כלן לשון ערבות הן אכלהי הני דרב הונא (קאי) [אי] הכי תן לו ואני קבלן בכלל, ואם כן היכי סלקא דעתא דסבירא ליה לרבא דכי אמר תן לו ואני נותן הוי קבלן וכי אמר תן לו ואני קבלן בהדיא לא הוי קבלן. אלא על כרחיך כלן דרבא לאו דוקא, ורבא לא אתא למעוטי אלא הנך דשייך בהו לשון ערבות. ואדרב יצחק ורב חסדא בלחוד הוא דפליג, דקסבר רב חסדא דכל היכא דשייך לשון קבלנות אע"ג דשייך ביה נמי לשון ערבות, כגון תן לי ואני ערב אי נמי הלוהו ואני קבלן הלוהו ואני פורע וכיוצא בהן קבלן הוי. ורבי יצחק מודי ליה בלשון קבלנות אע"ג דאמר הלוהו, ופליג עליה בלשון ערבות ואע"ג דאמר תן לו. ורבא סבר דכל היכא דשייך ביה לשון ערבות כגון הלוהו, אע"ג דשייך ביה נמי לשון קבלנות כגון דאמר ליה ואני קבלן ואני נותן ואני פורע ואני חייב, ערב הוי. וכ"ש היכא דפריש לשון ערבות, ואע"ג דאמר תן לו, דכל כי האי גוונא הלך אחר הפחות שבלשונות כדפרישנא לעיל, עד דאמר לשון קבלנות גרידתא כגון תן לו ואני נותן. והוא הדין לתן לו ואני פורע ותן לו ואני חייב, דנותן ופורע וחייב כולהו כי הדדי נינהו. ואין צריך לומר בתן לו ואני קבלן דהוי קבלן, דהאי דנקט רבא תן לו ואני נותן דהוי קבלן לאו למעוטי ואני חייב ואני פורע קאתי אלא לבד מתן לו ואני נותן ומאי דדמי ליה קאמר.
ודמיא לההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין [לעיל קכ"ט ע"ב] והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד מע"ז וקידושין, ואי אמרת לבד מע"ז וקידושין דוקא ותו לא קאמר, קשיא ההיא דגרסינן בפרקא בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] והלכתא תוך כדי דבור כדבור דאמי לבד ממגדף וע"ז ומקדש ומגרש. אלא לאו ש"מ דכי קאמרינן הכא לבד מע"ז וקידושין לבר מהני ומאי דדמי להו קאמרינן, לבר מע"ז ומאי דדמי ליה דהיינו מגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ולבר מקידושין ומאי דדמי להו דהיינו גירושין דתרויהו איסור אשת איש נינהו. ואף (הוא) [הכא] דחוץ מתן לו ואני נותן דכותהון. ואם נפשך לומר דהאי דנקט תן לו ואני נותן היא גופא אצטריכא ליה לאשמועינן דהוי קבלן, ס"ד אמינא כי אמר ליה תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, קמ"ל רבא דאע"ג דאמר ליה תן לו ואני נותן קבלן הוי ואכתי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין, דכיון דאמר לישנא דערבות לשעבודיה נמי ללוה קא מיכוון.
נקיטינן השתא דכל היכא דאמר ליה לשון הלואה או לשון ערבות, אע"ג דאמר ליה נמי לשון קבלנות ערב הוי, ולא הוי קבלן אלא היכא דאמר ליה לשון קבלנות ולא מדכר ליה לא לשון הלואה ולא לשון ערבות, כגון דאמר ליה תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן. מיהו אכתי לא מפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, דאפילו א"ל תן לו ואני נותן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב, דלא אדכר ליה לא לשון ערבות בפירוש ולא לשון קבלנות ממש, דאיכא למימר דהא דאמר ליה תן לו ואני נותן או חייב או פורע לאו לתורת ערבות ולא לתורת קבלנות קא נחית אלא לתורת הלואה קא נחית, והוא ניהו הלוה עצמו, דהאי לישנא נמי שייך נמי גבי לוה ושליחא בעלמא הוא דשוויה להאיך לקבולי ליה זוזי מן המלוה, דאפי' הכי קבלן הוי. דהא א"ל תן לו ואני קבלן, דודאי לדינא דקבלן בלחוד קא נחית דהא פריש לישנא דקבלנות בהדיא. וכל שכן היכא דאמר ליה תן ואני ערב, דאע"ג דנשא ונתן ביד ודאי לתורת ערבות בלחוד קא נחית ואפילו קבלן נמי לא הוי, וכל שכן דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה בהכין. דיקא נמי דכי אמרי' בגמרא לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, אמימריה דמר בר אמימר קיימינן דאמר תן לו ואני נותן אין למלוה על הלוה כלום, ועלה קאמרינן ולא היא אפילו בתן לו ואני נותן נמי לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא הקבלן ויתן ביד, וכן שכן הנך.
ושמעינן מהני שמעתתא כלהי דלית הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם יש נכסים ללוה אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע מהם, אלמא לא שאני ליה בין ערב לקבלן, ואלו הני אמוראי כולהו שאני להו בין ערבות לקבלנות דלא כרשב"ג. ואע"ג דלא דחייה רבי יוחנן להא דרשב"ג אצטריכנן לאסתיועי מהני שמעתתא לאפוקי מדרבא בר רב הונא דפסק הלכתא בפרק דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"א ע"א] בהא נמי כרשב"ג. נקיטינן השתא דכל היכא דנחית לתורת ערבות, לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד, לא שנא יש נכסים ידועים ללוה ולא שנא אין נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה, אלא תבע ליה ללוה ברישא. אי משכח ליה ממונא מיפרע מיניה כדמיפרע כל מלוה מנכסיה דלוה, ולית ליה רשותא למתבעיה לערב דאם כן מאי אהני לי דלא יתבע ערב תחלה, אלא דאי [לא] משכח ממונא ללוה הדר ותבע ליה לערב ומיפרע מיניה. והני מילי דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה [אבל אם אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה איכא לפלוגי] אם יש נכסים ידועים ללוה לא יתבע ערב תחלה ולא יפרע הימנו, ואם אין נכסים ידועים ללוה ורצה לתבוע ערב תחלה ולהפרע ממנו הדין עמו. ודוקא ערב, אבל קבלן אף ע"ג דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ואע"פ שיש נכסים ללוה, רצה תובע את הלוה תחלה רצה תובע את הקבלן תחלה ונפרע מאיזה מהן שירצה. ולא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיאמר הקבלן למלוה תן לו ואני נותן או תן לו ואני פורע או תן לו ואני חייב, דכולהו הני לישני משמע דכוליה חיובא דקבלן הוא, דומיא דתן לו ואני נותן, ולא שייך בהו לישנא דחיובא גבי לוה. והוא שישא הקבלן בידו מן המלוה ויתן ללוה, אבל לא נשא ונתן ביד אי נמי א"ל תן לו ואני קבלן ואין צריך לומר היכא דאדכר לשון ערבות, אף ע"ג דנשא ונתן ביד עדיין הלוה חייב כדברירנא לעיל.
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא דיאנא דאחתיה למלוה לנכסים דלוה ומקמי דלתבעיה ללוה סלקיה רב חנן בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא מילתא אלא רב חנן בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקימא לן לא יתבע ערב תחלה. וכן הילכתא, דהא רבא נמי קלסיה לרב חנן. מיהו הני מילי היכא דאיתיה ללוה במקום קרוב, דמשדריה בתריה בי דינא ואתי ביומיה. אבל היכא [דאיתיה] במקום רחוק לא נטרינן ליה, דהא רבא הוא דקלסיה הכא לרב חנן ואיהו גופיה קאמר בכתובות בפרק הכותב [פ"ח ע"א] אפי' בעל חוב נפרע שלא בפני הלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים.
[ב"ב ק"ז ע"א] אתמר שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. כלומר כל חד מינייהו חולקא דמטי ליה בתר ירושה קאי גביה מחמת אבוה, ודינא הוא דלא ליזכי ביה אלא האיך דאתברר דמטי ליה לאחוה מירושה דאבוהון כי האי שיעורא דמטי ליה לדיליה אי נמי בציר מהכין היכא דידעי וקא מחלי גבי הדדי. ואמטול הכי כי אתי בעל חוב דאבוהון ונטל חלקו של אחד מהן כמאן דלא מטא ליה חולקא מעיקרא דמי, והוו להו הנך תרי אחי אחריני כשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דקאמר רב בטלה מחלוקת. ואע"ג דהתם לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, כיון דכי פלוג הוו סברי דשפיר פלגי דאכתי לא שקיל בעל חוב ולא מידי, כבא להן אח ממדינת הים דמי.
ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו. שמואל לטעמיה דאמר אחריות בשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא. ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו. כלומר אי יורשין הוו (ואי לית) [ואית] ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי לקוחות הוו. ואי נמי לקוחות הוו, מספקא ליה אי כלוקח שלא באחריות דמי ולית ליה ולא מידי, ואי כלוקח באחריות דמו ואית ליה דמים. וכיון דמספקא ליה אי יורשין הוו ואית ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי כלוקח שלא באחריות דמו ולית ליה ולא מידי, הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. וכיון דמספקא ליה נמי אי יורשין הוו ואית ליה קרקע ואי כלוקח באחריות דמו ולית ליה אלא מעות אבל ארעא לית ליה, לא שקיל ליה להאי פלגא כוליה בקרקע, אלא שקיל רביע מנאתיה קרקע ורביע מנאתה מעות, דהוה ליה הכל פלגו מנאתיה.
אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת. ש"מ האחין שחלקו יורשין הוו. ואנן קי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הוו, דאתמר (לעיל ס"ד, ב') רב הונא אמר הלכה כדברי חכמים דאמרי מוכר בעין רעה מוכר ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וא"ל רבינא לרב אשי רב ושמואל אזדו לטעמיהו דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זע"ז והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן, דשמעת מינה דבין לרב בין לשמואל תרויהו סבירא להו דהאחין שחלקו לקוחות הוו, ולמאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר כדאית ליה, ולמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר כדאית ליה. לא תיקשי לך, דהכא גבי האחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים אי נמי בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם שאני, דכיון דעיכובא דאתי מעלמא הוא, יורשין הוו, דלא איכפת ליה לההוא דאתי מעלמא [בחלוקה] דידהו, ולגבי דידיה כמאן דלא פלגו דמי, ואמטול הכי יכול ליטול חלקו של אחד מהן דאי אמר הוא יכיל לבטולה לחלוקה דידהו. וכי היכי דיכול ליטול חלקו של אחד מהם בחובו, ואי אתא הוא לבטולה לחלוקה דידהו דלגבי דידיה כמאן דלא פלגי דמו, לגביהו דידהו נמי כמאן דלא פלגי דמו, ואמטול הכי בטלה מחלוקת. אבל במילתא דלא אתיא אלא מחמתיהו, כגון דרך וחלונות ואמת המים וסולמות וכיוצא בהן, דכיון דמחמתייהו קאתיא איתה לחלוקה דידהו לגבי הדדי ולא מצי חד מיניהו לבטולה, על כרחיך לגבי הדדי כלקוחות דמו. ואגב ארחיך ש"מ דהני אחי דפלוג ואתא בעל חוב דאבוהון וקא בעי למגבא כוליה חוביה מחולקיה דחד מיניהו, לא כייפינן ליה למשקל מכל חד מיניהו לפי חשבון אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
<h2>דף מח:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. קסברי שעבודא לאו דאורייתא וכי תקינו רבנן שעבודא למלוה בשטר, למלוה ע"פ לא תקינו רבנן. ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות. קסברי שעבודא דאורייתא, ומתני' דקתני ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין לא קשיא להו, דאיכא למימר דכי קאמרי ר"ל ור"י דבר תורה כדעולא ומתני' קא מיירי בתקנתא דרבנן. ואשכחן ברבנן דקאני מאן דגריס הכי, ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרויהו מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. וגירסא דיקא הוא. ולפום הדין גירסא הלכתא כר' יוחנן ור"ל כדבעינן למימר קמן.
[ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. והא דא"ר פפא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, למימרא דשעבודא לאו דאורייתא, אי קשיא לך הא רב פפא גופיה הוא דפסק הלכתא בפרק האשה נקנית [קידושין י"ג ע"ב] מלוה ע"פ גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא. וכי תימא האי דאצטריך הכא למנקט לה טעמא שלא תנעול דלת בפני לוין, הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמיה רבנן אדאורייתא ולא עבדו להו רבנן תקנתא ליורשין כי היכי דעבדו תקנתא ללקוחות שלא תנעול דלת בפני לוין, הא נמי לא צריך, דבשלמא גבי לקוחות כיון דיהב דמי עבדו להו רבנן תקנתא משום פסידא דלקוחות, אלא יורשין מאי פסידא אית להו כי היכי דלעבדו להו רבנן תקנתא דאצטריך לאשמועינן דלא עבדו להו רבנן תקנתא שלא תנעול דלת בפני לוין. וכי תימא לעולם קסבר רב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ובדין הוא דאפילו מן היורשין נמי לא תגבי אלא שלא תנעול דלת בפני לוין, וההיא דאמרינן התם טעמא שעבודא דאורייתא במלוה דכתיבה באורייתא כגון האשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשין את עולתה דקאמרינן התם דכיון דכתיבה בתורה כמלוה בשטר דמיא, אי הכי הלכתא למה לי, הלכתא למשיחה היא. אלא מסתברא דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא ולא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות דבר תורה, ומה טעם אמרו מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות, כהך סוגיא דקידושין. והני דנקיט הכא טעמא גבי מלוה ע"פ דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, לטעמא דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אצטריכא ליה, וחדא ועוד קאמר, חדא דשעבודא דאורייתא, ועוד אפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דינא הוא דלגבי מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין.
מיהו צריכינן לברורי אליבא דרב פפא דפסק הלכתא דשעבודא דאורייתא, דטעמיה דרב פפא לאו מקרא דיוציא אליך את העבוט קא יליף כדעולא, דאם כן אפילו מטלטלי דיתמי נגבי כי דינא דאורייתא, דהא קרא דילפינן מיניה במטלטלי כתיב ותקנתא דרבנן נמי גבי יתמי לא שיכא לאפקועיה לבעל חוב כדברירנא בשמעתין לעיל. וכי תימא דילמא קסבר רב פפא דמטלטלי מיתמי נמי גבי, קשיא הילכתא אהילכתא, דקי"ל כרב פפא וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. אלא רב פפא כי אית ליה שעבודא דאורייתא מדין ערב הוא דאית ליה, לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה ע"פ, דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה. ודוקא במקרקעי דסמכא דעתיה עליהו דלא יכיל לאברוחינהו מיניה, אבל מטלטלי דלא סמכא דעתיה עליהו ליכא לשעבודי מדין ערב, דהו"ל כערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד שלא בקנין, שלא על אמונתו הלוהו. ולא תימא הני מילי גבי בעל חוב דשייך ביה טעמא דשלא על אמונתו הלוהו, אלא אפי' גבי ניזק ונגזל דלא שייך בהו האי טעמא דעל אמונתו הלוהו ושלא על אמונתו הלוהו דלא מדעתיהו קא מיתזקי, כיון דבכולהו ליכא שעבוד נכסים אלא מדין ערב, דבנכסוי דבר איניש אינון ערבין ביה לא שייך בהו שעבודא אלא במידי דסמכה דעתיה דב"ח למגבא מיניה, וה"ה גבי ניזק ונגזל דדיו לבא מן הדין להיות כנידון כדברירנא בפ' ארבעה אבות [ב"ק י"א ע"ב] ובפרק הגוזל בתרא [שם קי"א ע"ב]. והני מילי מיורשין ולקוחות, אבל מיניה דלוה אפי' מגלימא דעל כתפיה, דקרא מיניה דלוה כתיב, ואמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. והני מילי מדאורייתא, מיהו רבנן תקינו דלא ליגבו מלוה על פה מן הלקוחות אפי' מקרקעי משום פסידא דלקוחות. ברם צריך את למידע דהאי מלוה ע"פ דקאמרינן גובה מן היורשין, דוקא בשחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה, א"נ בקובע זמן לחברו ומת בתוך זמנו, וכן כל היכא דברירנא מילתא דלא פרע. אבל היכא דאיכא למימר דפרע אינו גובה מן היורשין, דקי"ל המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים, וכל היכא דאי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מהימן למטען פרעתי כי ליתיה נמי טענינן להו ליתמי כל מילתא דיכיל אבוהון למטען, דקי"ל טוענין ליורש טוענין ללוקח. וכן הילכתא.
<h2>דף נא:</h2>
[ב"ב קכ"ב ע"ב] ת"ר לתת לו פי שנים באחד אתה אומר פי שנים באחד או אינו אלא פי שנים בנכסים ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים באחד או כלך לדרך זו מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסים אף חלקו עם חמשה פי שנים בנכסים תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו התורה ריבתה נחלה אצל הבנים. והכין פירושה, לתת לו פי שנים, פי שנים באחד מן האחין, בין שהיו מועטין בין שהיו מרובין, שנמצאו חולקין את הנכסין חלקים שוין למנין כל האחין לאחר שהוסיפו אחד על המנין כנגד חלק בכורה, ונמצא הבכור נוטל מהן שני חלקים והשאר אחד אחד. אתה אומר פי שנים באחד מן האחין, או אינו אלא פי שנים בנכסים, שיהא חלקו של בכור מן הנכסים פי שנים בנותר, כענין שנאמר לעתיד (זכריה י"ג, ח') פי שנים בה יכרתו יגועו והשלישית יותר בה, שנמצא הבכור נוטל שני שלישין ושאר כל האחין שליש. ובדין הוא דליתני או אינו אלא פי שנים בכולן, דמשמע בכל האחין, אלא משום דסתם פי שנים לא משמע בחלקים מרובין אלא בחלק אחד, ואמטול הכי תלי ליה בנכסים כדפרשינן. וקא פשיט, ודין הוא שיהא פי שנים באחד, כשפרט לך הכתוב בבכור פי שנים לא חלק בין במועטין למרובין, ומסתמא יש לך להביא בין שבא לחלוק עם אחד בין שבא לחלוק עם חמשה, והרי אתה דן חלקו עם חמשה מחלקו עם אחד, מה חלקו פי שנים באחד מן האחין, דאפי' תימא נמי פי שנים בנכסים כי פליגי בהדי חד פי שנים באחד בלחוד הוא דקא מטי ליה, אף חלקו עם חמשה פי שנים באחד. והדר פריך או כלך לדרך זו, מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסים, דאפי' תימא פי שנים באחד כי פליגי בהדי חד פי שנים בנכסים קא מטי ליה, שהבכור נוטל שני שלישין והפשוט שליש, אף חלקו עם חמשה נוטל פי שנים בנכסים. ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו, התורה ריבתה נחלה אצל הבנים הפשוטים, דמדכתיב בסופיה לא יוכל לבכר ש"מ דרישיה בפשוטין קאי, דעל כרחיך האי ביום הנחילו את בניו בנחלה שהיתה ראויה לפשוטים מן התורה קאי, אלא שביד האב לרבות לאחד ולמעט לאחד. דאי במאי דחזי ליה לבכור הא כתיב לא יוכל לבכר, שאינו רשאי למעט לבכור מן הראוי לו, אפילו לרבות לשאר אחין. ולמאי אצטריך, אי ללא יוכל לבכר בלחוד, לימא קרא לא יוכל לבכר ולא בעי ביום הנחילו את בניו, אלא לרבויי נחלה אצל הבנים הוא דאתא, ולפיכך תלא בהך עיקר הנחלה, לומר לך שפעמים שאתה מוצא שרוב הנחלה לבנים, כגון שהיו מארבעה ומעלה, שנמצא הבכור נוטל שני חומשין ושלשה אחיו הפשוטים שלשה חומשין, והא קמ"ל דפי שנים בבכור פי שנים באחד הוא, דאי אמרת פי שנים בנכסים נמצא הבכור זוכה לעולם ברוב הנכסים. וכי תימא האי ביום הנחילו את בניו מיבעי ליה לכדר' יוחנן בן ברוקא. דאמר (לקמן ק"ל, א') התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, ת"ש ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. מה להלן פי שנים באחד אף כאן פי שנים באחד. וכי תימא בכורה מבכורתו לא ילפינן ת"ש והבכורה ליוסף. נאמרה בכורה ליוסף ונאמרה בכורה לדורות, מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים באחד, אף בכורה האמורה לדורות פי שנים באחד. וכי תימא יוסף גופיה ממאי דפי שנים באחד הוה ת"ש ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך. וכי תימא דיקלא בעלמא אמר קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. הא למדת שפי שנים האמור בבכור אינו אלא פי שנים באחד מאחיו.
[ב"ב קי"א ע"א] בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מר' ינאי מניין לבן שקודם לבת בנכסי האם א"ל דכתיב מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים אף מטה האם בכור נוטל פי שנים אמר אביי אמר קרא בכל אשר ימצא לו ולא לה ואימא ה"מ בחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל א"ר נחמן בר יצחק אמר קרא ראשית אונו ולא אונה. ואימא הנ"מ אלמון שנשא בתולה דלאו ראשית אונו קרינא ביה אבל בחור שנשא בתולה ה"נ דשקיל הבן פי שנים בנכסי האם, דבין לגבי אב בין לגבי האם ראשית אונו קרינא ביה. אמר רבא אמר קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. דהאי לו לאו אבן קאי, מאי טעמא, קרא יתירא הוא, מכדי כתיב לתת לו פי שנים כי הוא ראשית אונו, ל"ל למכתב לו משפט הבכורה, למדרש ביה משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה, ואפילו בבחור שנשא בתולה. ותלתא מיעוטי כתיבי, חד למעוטי בחור שנשא אלמנה דלא שקיל פי שנים בנכסי האם, וחד למעוטי אלמון שנשא בתולה, וחד למעוטי בחור שנשא בתולה.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות נזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם. פרישנא למתני' הכי, אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם כנכסי האב, כלומר שאין בדינן חילוק בין נכסי האב לנכסי האם, אלא כשם שהן יורשין בנכסי האב כך הן יורשין בנכסי האם, וכשם שהבן קודם לבת בנכסי האב כך הוא קודם לבת בנכסי האם. ואין חילוק בין נכסי האב לנכסי האם אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, דכתיב (דברים כ"א, י"ז) בכל אשר ימצא לו ולא לה. והבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם, דמזונות מתנאי כתובה נינהו ואינהי בתנאי כתובה לא מיחייבא. ש"מ דלענין פרנסה שקלי מנכסי האם כנכסי האב, דהא פרנסה ומזונות תרויהו תקנתא דרבנן נינהי, ומדאפיק מזונות ולא אפיק פרנסה שמעינן מינה דגבי פרנסה לא שאני לן בין נכסי האב לנכסי האם. וטעמא מאי, לפי שהפרנסה אינה מתנאי כתובה ותקנתא דרבנן היא, דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים, וכי היכי דמיפקד גברא הכי נמי מיפקדא איתתא.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] והא תנן אחד הבן ואחד הבת לנחלה, דיקינן מאי אחד הבן ואחד הבת לנחלה. אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי כבמוחזק. כלומר אחד הבן, ואחד הבת במקום שאין בן, אם מת האב בחיי אביו ואחר כך מת אביו, נוטלין חלק הראוי לאביהן בנכסי אבי אביהן. ואע"ג דהאי ירושה לגבי אבוהון ראויה הואי ולאו מוחזקת, דהא לא מטי לידא דאבוהון מחיים, אינהו במקום אבוהון קיימי, וכי היכי דאי הוה אבוהון קיים הוה ירית לה אינהו נמי ירתי לה. הא תנינא בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ועוד מאי אלא [אלא] אמר רב פפא הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה. שאם היה אביהן בכור ומת ואחר כך מת אביו, נוטלין חלק בכורה בנכסי אבי אביהן. הא נמי תנינא ושהיה בכור ונטל שני חלקים. מיהא שמעינן דאחד הבן ואחד הבת נוטלין בראוי לאביהם בנכסי אביו כבמוחזק, דתנינא בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה, ומיניהו חלק אביהן עם אחיו בנכסי חפר, אע"פ שמת צלפחד, ואעפ"כ נטלו בנותיו חלקו בנכסי חפר, ואפי' חלק (מה) בכורה, וש"מ דכ"א נוטל בראוי כבמוחזק במה שהיה ראוי לחפר אביו. אבל שהיה מוחזק לחפר אע"פ שהיה ראוי לו לצלפחד הרי בניו ובנותיו נוטלין חלק בכורה. דהאי בכורה לאו למשקלה מנכסי צלפחד כי היכי דנימא דהני נכסי דחפר ראויין הן לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק, אלא האי בכורה לצלפחד הוא למשקלה מנכסי חפר, וכיון דנכסי חפר מוחזקין הן לגבי חפר, דארץ ישראל מוחזקת היא, ואלו היה צלפחד קיים בעידן מיתת חפר אבוה הוה שקיל ליה לחלק בכורה דידיה מנכסי כי היכי דשקיל חלק פשוט, כי ליתיה נמי בנתיה במקום אבוהון קיימן ושקלן ליה לחלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר כי היכי דשקלן ליה לחלק פשוט. אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד בן בכור דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל חלק בכורה מהני נכסי דחפר אבוה, דכיון דמית ליה צלפחד מקמי דלירתיה לחפר אבוה הוו להו נכסי חפר אבוה לגבי דצלפחד ראויין ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
[ב"ב קכ"ב ע"ב] והא דתנן אחד הבן וא' הבת בנחלה אמר מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן וא' הבת שוין בנכסי האם כנכסי האב. כדינן בנכסי האב כך דינן בנכסי האם, שכשם שהבן קודם לבת בנכסי האב, כך קודם לבת בנכסי האם, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והבנות ניזונות מנכסי האב ואינן ניזונות מנכסי האם. ומדאיירי במזונות דתקנתא דרבנן נינהו ולא אפיק פרנסה, ש"מ דבמזונות הוא דאיכא לפלוגי בין נכסי האב לנכסי האם, הא לענין פרנסה זה וזה שוין, שכשם שמתפרנסות מנכסי האב כך מתפרנסות מנכסי האם, שפרנסה אינה מתנאי כתובה.
[ב"ב קי"ט ע"א] הרי אמרו בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור ונטל שני חלקים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל כראוי כבמוחזק. קא ס"ד כיון דהאי חולקא דחפר בא"י לא מטא לידיה מחיים ראוי הוא, ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. א"ר יהודה אמר שמואל ביתדות אהלים. כלומר כי שקול חלק בכורה לאו בארץ ישראל הוא דשקול, אלא במטלטלי דהוו ליה לחפר הוא דשקול. מתיב רבה ר' (חידקא) [יהודה] אומר ארבעה חלקים נטלו שנאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה. תלתא דמתני', ואידך דקסבר חד אחא דאבא הוה להו, ואם תמצא לומר דס"ל לר' חידקא דלבאי הארץ נתחלקה הארץ, קסבר תרי אחי דאבא הוו להו ומיתו כדאמרן, ותרי חולקי דצלפחד בנכסי חפר, הא ארבעה. וש"מ דהאי חלק בכורה דשקול בנות צלפחד בא"י הוה דהא מכלל מנינא דעשרה חבלי מנשה הוה וקרא דכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה בחלוקת ארץ ישראל כתיב.
אלא אמר רבה ארץ ישראל מוחזקת היא. דאע"ג דלא מטא חולקיה דחפר לידיה מחיים כמאן דמטא לידיה מחיים דמי. וטעמא דמילתא, דכי איכא לפלוגי גבי ראוי ומוחזק בין היכא דמטא ההוא מדעם לידא דמיתנא מחיים ובין היכא דלא מטא לידיה מחיים, במידי דהוה איפשר ליה לההוא דקאי ההוא מידעם ב(י)רושתיה לאברוחיה מיניה להאי מיתנא, דלא לירתו יורשין מיניה בתריה, כגון יעקב שמת יצחק אביו בחיי אברהם אבי אביו, ואח"כ מת אבי אביו, שאין יעקב נוטל פי שנים בנכסי אברהם, דהוו להו ראוי לגבי יצחק, דאי בעי אברהם יהיב להו לכולהו נכסיה לאיניש מעלמא ולא הוה ירית מיניהו לא יצחק ולא יעקב ולא מידי. אבל הכא בא"י, כיון דיהבה קב"ה לזרע אברהם יצחק ויעקב, תו לא הדר ביה, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (במדבר כ"ג, י"ט) ונהי דדרי דהוו מרגזי קמיה גזר עלייהו דלא ליתבה נהלייהו, מיהו כיון דלא סגיא דלא יהיב לה לזרעא דידהו, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא זכו בה אבות, הוה כמאן דאקני ליה לאיניש קרקע מהיום ולאחר זמן פלוני, א"נ מהיום ולכשיהיו כך וכך ומת מקבל המתנה בתוך הזמן, דלכי מטי זימניה איגלאי מילתא למפרע דמההיא שעתא דאקני ליה קנייה מקבל מתנה לההוא קרקע ושקיל ביה בכור פי שנים.
תדע נמי דהא בין למ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ובין למ"ד לבאי הארץ נתחלקה הארץ, עיקר זכותא ליוצאי מצרים הואי, למ"ד ליוצאי מצרים כדאית להו, למ"ד לבאי הארץ נמי כיון דבעי אהדורי ליוצאי מצרים והדר ירתי מיניהו, עיקר זכותא ליוצאי מצרים היא. וש"מ דכל מידי דהוי מוחזק לגבי המת לאורותיה ליורשין דידיה ולא יכיל איניש לאברוחיה מיניהו, אע"ג דלא מטא ההוא מידעם לידא דמיתנא מחיים שקיל ביה בכור דידיה פי שנים. ולא תימא ה"מ היכא דמטא ההוא מידעם לידא דבכור מחיים, אלא אע"ג דלא מטא לידא דבנו בכור מחיים, ושבק ההוא בכור בן או בת או שאר יורשין, ירתי ליה לחלק בכורה דידיה. דהא הכא דהאי חלק בכורה דצלפחד בנכסי חפר בארץ ישראל לא מטא לידא דחפר ולא לידא דצלפחד מחיים, וקא שקלי בנות צלפחד חלק בכורה מחמת צלפחד בנכסי חפר. ולא תימא ה"מ היכא דמית סבא בחיי בריה בוכרא, אלא אפילו היכא דמית בוכרא בחיי אבוה ובתר הכי מית אבוה, שקלי בניה או בנתיה דבוכרא חלק בנכסי סבא. דהא הכא דמת צלפחד בחיי חפר ואח"כ מת חפר, כדמברר מסוגיא דגמרא לקמן, וקא ירתן בנתיה דצלפחד חלק בכורה דאבוהון בנכסי חפר.
ולא תימא ה"מ בא"י ומאי דדמי לה דא"י מוחזקת היא, ומההוא טעמא דהויא מוחזקת לגבי חפר בנכסי גלעד הויא נמי מוחזקת לגבי צלפחד בנכסי חפר אביו, דהא לא הוה יכיל איניש לאפקועה לירושה דחד מינייהו מיניה, אלא אפילו בשאר נכסים, כגון צלפחד בכור שמת בחיי חפר אביו ואח"כ מת אביו, שקלי בניה או בנתיה חלק בכורה בנכסי חפר אבוה דאבוהון, דאינהו במקום אבוהון קיימי. וכיון דאילו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים, דהא מוחזקין הוו לגבי חפר אבוה דאבוהון, אינהו נמי במקום צלפחד אבוהון קיימי. ואע"ג דלגבי אבוהון לאו מוחזקין הוו לא איכפת לן בהכי, דהאי בכורה לאו למשקלה מחמת נפשייהו בנכסי אבוהון קאתו, כי היכי דליחזי אי הוו הני נכסי ראויין לאבוהון או מוחזקין, אלא למשקל חולקא דהוה חזי לצלפחד אבוהון בנכסי חפר אבוה, וכיון דאלו הוה אבוהון קיים הוה שקיל פי שנים בנכסי חפר דהא מוחזקין הוו לגבי חפר כגון מידי דמטא לידיה דחפר מחיים, השתא דליתיה לצלפחד נמי ירתי לה בנתיה לההיא זכותא דידיה, דלגביהי דידהי חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, דלא מחמת נפשיהי קאתין אלא מחמת אבוהון קא אתיאן, וכי היכי דירתי ליה לחלק פשוט דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה (הם) הכי נמי ירתן חלק בכורה דידיה אע"ג דהוה ראוי לגביה. דליכא לפלוגיה בבכור בין ראוי למוחזק (אבל) [אלא] באבוה דבכור גופיה דקא משתקלא בכורה מנכסיה, דאי הוו הנך נכסי מוחזקין לגביה שקיל בהו בכור פי שנים, בין דהוו מוחזקין לבכור בין דהוו ראויין. דכי כתיב בכל אשר ימצא דממעטינן מיניה ראוי, לאו גבי בכור דשקיל חלק בכורה כתיב אלא גביה אבוה דמשתקלא חלק בכורה מנכסיה כתיב. דכל היכא דהוי מוחזק לגביה דידיה, אע"ג דלגבי בכור לא הוי מוחזק ירתי ליה יורשין דידיה, דלגבי יורשי הבכור חלק בכורה דידיה כחלק פשוט דמי, וקי"ל דבן נוטל בראוי כבמוחזק, ואי לא הוו מוחזקין לאבוה דבוכרא לא שקיל בהו בכור פי שנים וא"צ לומר מאן דאתי מחמתיה.
אבל ודאי אילו הוה אית ליה לצלפחד ברא בוכרא דבעי למשקל חלק בכורה מנכסי צלפחד, לא הוה שקיל אלא ממה דזכא ביה צלפחד מחיים, אבל בנכסים שהניח חפר לאחר מיתת צלפחד לא הוה שקיל ולא מידי דהוה ליה ראוי לגבי צלפחד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. וגרסינן בירושלמי [ה"ג] כיצד הבן נוטל כראוי כבמוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואינו נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. אם היה אביו בכור נוטל פי שנים הראוי לאביו בנכסי אבי אביו. וגרסינן נמי התם נאמר משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה, מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול פשיטותו, אף משפט האמור לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו כלומר בנכסי אבי אביו. וכן הלכתא.
[ב"ב נ"ה ע"א] אמר רב אשי אמר לי הונא בר נתן קשי בה אמימר א"כ בטלת ירושת בנו הבכור דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. דכיון דאית ליה למלכא מנתא בנכסיה כשיעור כרגא דרמי עליה כדקאמרת, אשתכח דכולהו נכסיה ראויין נינהו, דהא לא ידעינן הי ניהו דמזדבן לכרגא, וכל פורתא ופורתא איכא למימר דהאי ניהו דמזדבן. ומתמהינן עלה אי הכי לטיסקא נמי אלא מאי אית לך למימר דיהיב טסקא דההיא שתא ומית הכא נמי דיהיב כרגא דההיא שתא ומית. וש"מ דמאן דמית ושבק ארעא דמשתעבדא לטיסקא דמלכא, הויא לה ההיא ארעא ראוי, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, דכיון דאית ליה לשליחא דמלכא רשותא לזבוני מינה כשיעור טיסקא דמלכא מקמי דלתבעיה למרה, כולה ראוי היא, דכל פורתא ופורתא הוה חזי לזבוניה לטיסקא ואיכא למימר דהיא ניהו דהוה מזדבן. והני מילי לטיסקא אבל לכרגא לא, מאי טעמא כרגא אקרקף גברא מנח ולית ליה למלכא מנתא בגופה דארעא עד דתבע ליה שליחא למארי נכסי ולא פרע ליה, ואיפשר דאי תבע ליה פרע ליה אי נמי יהיב ליה מטלטלי, וכיון דלית להו רשותא לגבאי דמלכא לזבונה לארעיה עד דתבעי ליה אשתכח דהאי ארעא לאו ראויה היא אלא מוחזקת היא, ושקיל בה בכור פי שנים. ואין צריך לומר היכא דמשתעבד לבעל חוב וכתובת אשה דלאו ראוי הוא ושקיל ביה בכור פי שנים, דתניא בהדיא בפרק יש נוחלין [לקמן קכ"ד ע"א] יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים, אלמא לאו ראוי הוא ושקיל ביה פי שנים, דאי ס"ד ראוי הוא אשתכח דלית ליה למשקל ביה חלק בכורה ואמאי נותן פי שנים, אלא לאו ש"מ דלאו ראוי הוא.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי. כלומר פלגי לה אחוה בהדיה, דשקיל איהו פלגו חלק בכורה ואידך פלגא פלגי ליה כולהו בשוה. דכיון דישנה תחת ידו של בכור, מספקא לן אי שקיל בה פי שנים ואי לא. ואע"ג דמלוה לאו ראוי הוא גבי בכור מיהת מספקא לן, מי אמרינן טעמיהו דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שניים במלוה משום דחלק בכורה מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דמטיא לידיה דנותן, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו ברשותו, אף חלק בכורה לא שקיל חלק בכורה אלא במידי דמטא לידא דאבוה. וכיון דטעמיה משום הכי הוא, דוקא במלוה דאיתא גבי אחרינא, דלא מצי אבוה דהאי בכור לאקנוייה נהליה במתנה, דאלו מתנת שכיב מרע ירושה קרייה רחמנא כדפרשינן לעיל, תדע דלא קניא אלא לאחר מיתה, אבל מלוה שישנה תחת ידו של בכור, כיון דהוה יכיל לאבוה לממחליה לממונא גביה שקיל בה פי שנים, דלגביה דידיה לתת לו פי שנים קרינא ביה. או דילמא טעמיהו דרבנן גבי מלוה משום דכתיב בכל אשר ימצא לו, דמשמע מידי דשכיח גבי אבוהון בשעת מיתה, ומלוה לא שנא דאיתא גבי אחרינא ולא שנא גבי דהאי בכור כיון דלא הוה שכיחא ברשותיה דאבוהון בשעת מיתה לאו בכל אשר ימצא לו קרינא ביה. וכיון דספיקא הוא פלגי ליה לחלק בכורה דחזי ליה למשקל ממלוה שישנה תחת ידו בהדי אחוה בשוה, דשקיל איהו פלגא ושאר אחוה פלגא.
וכי תימא כיון דקימא ברשותיה היכי מפקינן פלגו חלק בכורה מיניה מספיקא, והא קימא לן דמספיקא לא מפקינן ממונא. לא תקשי לך, דכי אמרינן אוקי ממונא בחזקת מאריה ולהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה דמספיקא לא מפקינן ממונא, הני מילי היכא דלא הוה קאי האי ממונא בחזקתא דאחריני מעיקרא, אבל הכא האי ממונא בחזקתיה דמיתנא הוה והאי בכור והאי פשוט תרויהו מכח מיתאנא קאתו לית לך לאפוקי נכסי מחזקתיה דחד מיניהו אלא בראיה. ואע"ג דקאי ממונא ברשותיה דבכור, כיון דלא מצי למטען ביה טענת בריא דזכא ביה מחמת אבוה דידיע בודאי דהוה קאי ממונא בחזקתיה, בחזקתא דתרויהו קאי, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. ואפי' רבנן דפליגי עליה דסומכוס בכי האי גוונא מודו. וכבר ברירנא לה להאי עניינא ביבמות [ל"ז ע"ב] גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתאנא. והאי דאיפסיקא הלכתא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה, הני מילי גבי בכור, אבל לגבי בעל לא הוי ראוי, דאם כן הוה ליה למכלל דינא דבעל בהדי דינא דבכור, ומדפלגינהו מהדדי שמע מינה דלא דיינינן האי דינא אלא גבי חלק בכורה דקרייה רחמנא מתנה כדברירנא לעיל, אבל גבי בעל דלא כתיב האי מיעוטא שקיל במלוה, דלאו ראוי הוא, דמלוה כמאן דגביא דמיא, ואע"ג דלא שקיל בראוי שקיל במלוה דמוחזקת היא. וה"ה נמי לכתובת אשה, אע"ג דאינה נוטלת בראוי כבמוחזק, נוטלת במלוה, דלאו ראוי הוא.
תדע דגרסינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פ"א, ב') הרי שהיה נושה בו אחיו מנה ומת והניח שומרת יבם, לא יאמר יבם הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות, מ"ט לאו משום דאשתעבד מעיקרא לכתובת אשתו של אחיו שהיא יבמתו, ואי מלוה ראויה היא אמאי משתעבדא לכתובה. ואע"ג דהאי מתניאתא ר' מאיר היא דאמר מטלטלי לא משתעבדי לכתובה, מודה ר' מאיר דאין האשה נוטלת בראוי, ואם כן אמאי משתעבדא, ראוי הוא. אלא לאו ש"מ דמלוה לאו ראויה היא. ותו בהדיא תנן בפרק הכותב לאשתו (כתובות פ"ד, א') מי שמת והניח אשתו ובע"ח ויורשין והיה לה פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן, ואיבעיא לן מאן כושל, ר' יוסי בר' חנינא אמר לכושל שבראיה, והיינו בעל חוב, ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חנה, ואמאי הא אין האשה נוטלת בראוי כבמוחזק, אלא לאו ש"מ דמלוה מוחזקת היא. ואפי' ר' עקיבא לא פליג עליה אלא משום דמטלטלי דיתמי לבע"ח ולכתובת אשה לא משתעבדי.
ועוד דגרסינן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים (ב"ק מ"ב, ב') ת"ר והמית איש או אשה אלא לומר לך מה איש נזקיו ליורשיו אף אשה נזקיה ליורשיה, ומקשינן עלה וסבר רבי עקיבא ירושת הבעל לאו דאוריתא והתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר' עקיבא, ופריק רבה לא א"ר עקיבא אלא לענין כופר הואיל ואין משתלם אלא לאחר מיתה דהוה ליה ראוי ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואקשינן ובנזקין לא אמר והתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותנת ליורשיה אבל לבעל לא, ואוקמא רבא בגרושה, וכן א"ר נחמן בגרושה. אבל אם מתה והיא נשואה זכי בהו בעל דלאו ראוי הוא כדברירנא. וגרסי' נמי התם ולוקמה למר בשגבו מעות ולמר כשגבו קרקע. ומפרקי' הני מילי לבני מערבא דס"ל כרבנן, אבל בעלמא כר' סבירא לן. כלומר, כי איכא לפלוגי בין קרקע למעות, לבני מערבא דס"ל כרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים אלא במאי דמטא לידיה דאב מחיים. ואם לא מטא לידיה, אע"ג דהוי מוחזק לא שקיל ביה פי שנים. וגבי מלוה סבירא להו דכמאן דגביה ומטא לידיה דמיא. ולטעמיהו הוא דאיכא לפלוגיה בין גבי קרקע לגבי מעות, אבל בעלמא בירושת הבעל דליכא למעוטי אלא מידי דלא הויא לה לאשה זכותא בגויה מחיים כלל, דומיא דירושה דנפלה לה כשהיא בקבר, כרבי סבירא לן דלית ליה ראוי אלא במאי דלא הויא לה לאב זכותא בגויה מחיים כלל, כגון שמת אבי אביו לאחר מיתת אביו, א"נ כופר דלא משתלם אלא לאחר מיתה וכגון מעשה דס(י)בתא דלא הויא לה לברתא זכייה מחיים בהנהו נכסי כלל. אבל מלוה דודאי ממונא למרה היא מוחזקת הויא וירית לה בעל כדילפינן מנזקין.
ולא תימא ה"מ במלוה דמטא זמניה למגבא מחיי מלוה, אבל לא מטא זמניה למיגבא מחיים הויא לה ראוי דומיא דכופר, אלא אע"ג דלא מטא זמנה למגבה מחיים נמי כיון דאשתעבד ליה מחיים מוחזקת הויא וירית לה בעל, מידי דהוה אנכסי לך ואחריך מחיים לפלוני דהוה ליה מוחזק לגבי שני וירית ליה בעל, כדברירנא גבי מעשה דסבתא, דכיון דקנא שני גופא מחיים מוחזק הוי, הכא נמי כיון דעיקר חיובא דהאי מלוה מחיים קא חייל, אע"ג דלא מטא זימניה למגבה מחיים מוחזקת הויא וירית לה בעל. ולא דמי לכופר, דאילו כופר כיון דמיתה היא דמיחיבא ליה כופר אשתכח דליכא חיובא מחיים כלל ואמטול הכי הוה ליה ראוי. אבל מלוה דאיחיב ביה מחיים אע"ג דלא מטא זימנא למגבא אלא לאחר מיתה מוחזקת הויא כדברירנא. [ו]לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה, דהא מלוה על פה אע"ג דמטא זימנא מחיים נמי אי מזבין ליה נכסי לבתר דמטא זימניה (ו)לא מצי מלוה למטרף לקוחות, וא"כ מה לי מטא זימנא מחיים מה לי לא מטא זימנא מחיים, כיון דאידי ואידי (לא) ליכא שעבודא אידי ואידי חד דינא הוא, וכי היכי דכי מטא זימניה מחיים ירית לה בעל כדילפינן מנזקין דקתני אין האשה נותן ליורשיה ואוקימנא בגרושה, דש"מ דאי לאו גרושה היא ירית לה בעל, הוא הדין נמי אע"ג דלא מטא זמנה מחיים, דהא תרויהו לענין שעבודא חד דינא נינהו וירית להו בעל. וכי תימא שאני היכא דמטא זימנא מחיים, דכיון דאי הוה תבעה ליה מחיים הוה גביה דהא אכתי לא אברחינהו לנכסי מוחזקת הוי וירית ליה בעל, על כרחיך לאו משום שעבוד נכסים הוא אלא משום חיובא דרמי עילויה דלוה הוא דהויא מוחזקת, דש"מ דחיובא דרמי עליה דלוה כממונא דקנייה מלוה דמי לשוויי מוחזק, וכי היכי דגבי ממונא דקנייה מיתאנא מחיים אע"ג דלא מטא זימניה למגבייה מחיים כיון דקנא ביה דלא מצי איניש לאפקועה מיניה מוחזק הוי, כדחזינן מדינא דנכסי לך ואחריך מהיום לפלוני, הכי נמי לגבי חיובא דאית ליה גבי לוה אע"ג דלא מטא זימניה מחיים מוחזק הוי. וה"ה נמי לענין כתובה, מוחזקת הויא וגביא מינה, דהא דינא דבעל וכתובה לענין מלוה תרויהו חד דינא נינהו כדברירנא מהני מתניאתא ושמעתתא.
ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק מי שמת (לקמן קמ"ד, ב') גבי שושבינות הכא ביבם עסיקינן דהוה ליה ראוי ואין היבם נוטל כראוי כבמוחזק, ואיבעי תימא שאני שושבינות דאיפשר דלא אתיא לידי פרעון לעולם, והא אוקימנא בששמח עמו שבעת ימי המשתה ואח"כ מת דקימא לפירעון מקמי דלימות. שאני יבם דבכור קרייה רחמנא, וכי היכי דלענין בכור מלוה ראויה היא ולאו מוחזקת גבי יבם נמי ראויה היא ולא ירית לה. תדע דהא עיקר דינא דיבם דאינו נוטל בראוי מדקרייה רחמנא בכור הוא דנפקא לן, וכיון דמבכור הוא דאתיא לן על כרחיך כבכור דיינינן ליה. וכי תימא מכדי לא שנא בכור ולא שנא בעל לא שקלי בראוי כבמוחזק, וא"כ גבי מלוה מאי שנא דלגבי בכור הויא לה ראוי ומאי שנא גבי בעל דהויא מוחזק. משום דעיקר דינא דבעל דאינו נוטל בראוי כי אתיא לן באשה שמתה בחיי מורישיה הוא דאתיא לן, דלא הויא לה לאיתתא זכותא בהני נכסי מחיים כלל, הילכך ליכא למגמר מיניה אלא מידי דדמי ליה. אבל בכור דכתיבי ביה מיעוטי דבכל אשר ימצא לו ולתת לו פי שנים, איכא למעוטי כל מידי דלא הוה שכיח ברשותא דאבוהון בשעת מיתה, ואע"ג דהויא ליה זכותא בגויה, כגון מלוה וכיוצא בה, לא שקיל בה פי שנים.
נמצאת אומר חמשה אינן נוטלין בראוי כבמוחזק, ואלו הן בכור ויבם ובעל ובעל חוב וכתובת אשה, ודיניהם שלשה. בכור ויבם אינן נוטלין בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת מורישם היכא דאשתני גופא לגמרי, כגון ארעא וקדחו בה אילני, א"נ (חבורה) [חפורה] והוו בה שיבלי שלופפי והוו תמרי וכיוצא בהם כדברירנא בדוכתה. ולא במלוה, לא שנא מטא זימנא למגבא מחיים, לא שנא מלוה על פה ול"ש מלוה בשטר. ודוקא במלוה שאינה תחת ידו, אבל במלוה שהיא תחת ידו של בכור, פליג ליה לחלק בכורה דחזי ליה בגוה בהדי אחוה כדברירנא לעיל. ודוקא במלוה גרידתא, אבל משכנתא דלא מטא זימנא למיגבא מחיים, באתרא דלא מצי מארי ארעא לסלוקיה בזוזי עד משלם זימניה, הויא לה כקרקע ושקיל בה פי שנים. ואי מטא זימנא למגבא מחיים, באתרא דלא מצי מאריה ארעא לסלוקי בזוזי עד מישלם זימניה הו"ל כקרקע ושקיל בה פי שנים. ואי מטא זימנא למגבא מחיים, א"נ לא מטא זימניה והוי אתרא דמסלקא, כמלוה גרידתא דמיא ולא שקיל בה פי שנים. דגרסי' בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ז, ב') רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי תרויהו האי משכנתא באתרא דמסלקי אין הבכור נוטל בה פי שנים, באתרא דלא מסלקי עד מושלם זימניה בכור נוטל בה פי שנים. ואין צ"ל במידי דהוי ודאי ראוי, כגון מידי דלא הויא ליה זכותא לאבוה דהאי בכור ולאחוה דהאי יבם זכותא בגויה מחיים כלל, כגון שמת אביו של בכור ואחיו של יבם בחיי מורישיהם ואח"כ מתו מורישיהם, וכגון כופר דלא שייך ביה חיובא כלל אלא לאחר מיתה, וכגון מעשה דההוא סבתא דלא הוה לה לברתא מחיים זכותא בהנהו נכסי כלל, דכל כי האי גוונא לית ליה לבכור ולא ליבם זכותא אלא כאחד מן האחין.
ובעל בנכסי אשתו ובע"ח בנכסי לוה, שניהם אינן נוטלין בראוי כבמוחזק, דכל מידי דלא הויא לה לאשה זכותא מחיים בגויה כלל לא ירית ליה בעל, וב"ח נמי לא גבי ליה. בעל, כדאמרי' בפרקין דגבי קראי דשגוב ויאיר (לעיל קי"ב, א') וגבי מעשה דסבתא (קכ"ה, ב'), וכדאמרינן בב"ק (מ"ב, ב') לענין כופר. בע"ח נמי דתנן בפ' מי שמת (לקמן קנ"ז, א') נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח, יורשי האב אומרין הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, וכדשמעת מינה דאלו אתברר דבן מת ראשון לית ליה לב"ח ולכתובת אשה ולא מידי, אבל מידי דזכה ביה לוה ואשה מחיים, אע"ג דלא הוה שכיח ברשותיהו בשעת מיתה, כגון מלוה וכיוצא בה ירית ליה בעל וגבי מיניה בע"ח. ואע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, נפקא מינה להיכא דאקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי, א"נ ביתומים שגבו קרקע בחובת אביהם. וכ"ש האידנא דתקינו ליה רבנן בתראי לבעל חוב למגבא ממטלטלי דיתמי ושניהם נוטלין בשבח, לא שנא בשבחא דממילא ולא שנא בשבחא דאתי מחמת הוצאה, דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח. וכבר ברירנא דינא דבעל חוב לענין שבחא בפ' שנים אוחזין בטלית בירור יפה. וא"צ לומר בעל בנכסי אשתו דנוטל בשבח, דכיון דאיהו לחודיה הוא דירית להו לעיקר נכסי, כולהו נכסי דשבקת אתתיה דידהי נינהו, וכי שבחי בתר הכי על כרחיך ברשותיה דידיה קא שבחי, ועוד דאפילו זבינא איהי מחיים אתי איהו ומפיק בתקנת אושא. וכתובת אשה אינה נוטלת בראוי במידי דלא הויא ליה לבעל זכותא בגויה מחיים כלל, כדקתני בהדיא במתני' דבכורות (נ"ב, א') ובמתני' דנפל הבית עליו ועל אביו (לקמן קנ"ח, א'). ואינה נוטלת בשבח. ובהדיא קתני לה בבכורות ואסיקנא התם מקולי כתובה שאנו. ודינא לענין שבח כדינא דבכור לכל מילי. מיהו גבי מלוה כבע"ח דמיא, ואע"ג דהא קי"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה ואפילו מחיים, נפק"מ להיכא דאקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, וכ"ש השתא דתקינו רבנן לאגבויי אפי' ממטלטלי דיתמי בין לבע"ח בין לכתובה. וכולהו תנאי כתובה ככתובה דמו בין לענין ראוי בין לענין שבח בין לענין מלוה, כדקתני התם בבכורות ולא את הבנות במזונותיהן ואמרי' עלה מאי טעמא תנאי כתובה ככתובה דמו. וכן הילכתא.
[ב"ב קכ"ה ע"ב] ההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתה הויא לה ברתא דהוה נסיבא ושכיבא בחיי סבתא בתר דשכיבא סבתא אתא בעל קא תבע אמר רב הונא לירתה ואפי' לירתי ירתה ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה. ומשכחת לה כגון דלא שבקא סבתא זרעה כלל (וקתני) [וקאתי] בעל לאפוקי כוליה מחמת איתתיה משאר יורשין. אי נמי כגון דשבקא בנאתא אחרניאתא וקא תבע חולקא כחדא מיניהי. דאי שבקא סבתא ברא או זרעה דאתי מברה כי קא לא שכיבא ברתה נמי לית ליה לבעל ולא מידי, דבתרה לירתה אמר וברתא במקום ברא לא ירתה. על כרחיך לא משכחת לה לפלוגתיהו אלא כגון דלא שבקא בן ולא יוצאי ירכו של בן. רב הונא סבר לירתה ואפילו לירתי ירתה, ובעל כיון דיורש את אשתו ירתי ירתה הוא. ורב ענן אמר לירתה ולא לירתי ירתה ולית ליה לבעל ולא מידי. שלחו מתם הלכתא כותיה דרב ענן ולא מטעמיה. הלכתא כותיה, דבעל לא ירית כי האי גוונא, ולא מטעמיה, דאי אית לה להאי ברתא ברא הכי נמי דירית דסבירא לן לירתה ואפי' לירתי ירתה, אלא הכא היינו טעמא דלא ירית בעל משום דהוה ליה ראוי לגבי ברתה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ואין צריך לומר גבי בכור דכי האי גוונא ראוי הוא. ומתמהינן מכלל דרב הונא סבר בעל נוטל בראוי כבמוחזק. והא מתניתין בהדיא תנן בבכורות דלא שקיל. א"ר אלעזר דבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטנים כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. כלומר מודי רב הונא דאין הבעל נוטל בראוי, והכא היינו טעמא דסבירא ליה דשקיל, (וקסבר) [דקסבר] כל האומר אחריך לפלוני כאומר אחריך מעכשיו לפלוני דמי, דלא יכיל ראשון לזבוני, ואי מזבין אתי שני לאחר מיתת ראשון ומפיק מלקוחות, ואשתכח דהוה ליה מוחזק לשני. ובני מערבא סברי אחריך לאו כמעכשיו דמי, ואי זאבין ראשון לא מצי שני למטרף לקוחות. הילכך אע"ג דלא זבין נמי הוה ליה ראוי לגבי שני, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. ומאי דבר זה נפתח בגדולים, עיקר האי דינא דאפליגו ביה רב הונא ובני מערבא, לענין האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אי כאומר מעכשיו דמי ואי לא, נפתח בגדולים, מחלוקת רבי ורשב"ג דאיפליגו בה בברייתא היכא דמוכר ראשון אי אתי שני וטריף ואי לא כדבעינן למימר קמן. ונסתם בקטנים, מחלוקת רב הונא ובני מערבא דאיפלגו בה בשמעתין בכל האומר אחריך אי כאומר מעכשיו דמי ואי לא כדפרישנא. אמר רבא מסתבר טעמיהו דבני מערבא דאמרי אחריך ראוי הוא, דהא אי קדים סבתא וזבינא זבינה זביני. ומפקעה להו לנכסי מברתה, דקימא לן כרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון, הילכך הוו להו ראוי לגבי ברתה, ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. וכן הלכה. ושמעינן מינה דהילכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ושמעינן נמי דאלו אמר נכסי לסבתא ובתרה מעכשיו לירתה, מוחזקין הוו וירית לה בעל. ממאי, מדאוקימנא לטעמיה דרב הונא משום דקסבר אחריך כמעכשיו דמי, ובני מערבא סברי דלאו מעכשיו דמי, מכלל דאי אמר מעכשיו דכולי עלמא מודו דמוחזקין הוו לגבי בעל. והוא הדין לגבי בכור. ואגב ארחיך ש"מ דאי זבין ראשון, אתי שני וטריף לקוחות, דכיון דאמר ליה מעכשיו קנא ליה גופא מעכשיו ופירא לאחר מיתת ראשון. ובהא אפילו רשב"ג מודי.
<h2>דף נב.</h2>
[ב"ב קמ"ד ע"ב] ושמואל אמר מתני' ביבם עסיקינן דאינו נוטל בראוי כבמוחזק. כגון אחד מן האחים ששלח אביו שושבינות לאחרים על שמו, ואח"כ נשא אשה, ולא הספיק המשתלח להחזירה לו עד שמת החתן, ויבם אחיו את אשתו, כשהשושבינות חוזרת [חוזרת] לאמצע לכל האחים, שאע"פ שזכה היבם בנכסי אחיו המת, אין לו בשושבינות זו אלא כאחד מן האחים, דהו"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. ומתמהינן מכלל דהאיך משלם לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו. דקא סלקא [דעתא] דבשמת קודם נישואין עסיקינן, א"נ לאחר נישואין בתחלת ימי חופתו, שלא הספיק עדיין לשמוח עמו. אמר רב יוסף הכא במאי עסיקינן כגון ששמח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת. ודרבי אסי ודשמואל תרווייהו הילכתא נינהו ולא פליגן הדדי, אלא מר מוקים לה למתניתין בחדא ומר מוקים לה בחדא ולא פליגי. וש"מ דהיכא דשמח השושבין עם שושבינו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפרעו עד שמת ויבם אחיו את אשתו, השושבינות חוזרת לכל האחים, דה"ל ראוי ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. וה"ה היכא דלא שמח עמו, כגון שהיה יכול לשמחו עמו ולא שמח, בין הודיעו בין לא הודיעו. אבל היכא דלא שמח עמו כגון שלא כנס, מצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו ולא מיחייב לשלומי מידי, ואי שלים מידי ליבם מתנה בעלמא הוא דיהב ליה, ולא מיחייב יבם למפלג בהדי אחין. ומדמקשינן מכלל דהאיך משלם לימא [תנו] לי שושביני ואשמח עמו, ש"מ לענין האב ששלח שושבינות על שם בניו סתם או ששלח אחד מבניו משל אב על שם האחים סתם וחוזר השושבינות לאחד מהם, דכל היכא דהאיך משלם מדינא בעל כרחיה אע"ג דאהדר מדעתיה חזרה לאמצע. וכל היכא דמדינא לא משלם על כרחיה אי מהדר ליה מדעתיה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ולית להו לאחים זכותא בגויה.
ושמעינן נמי מינה דהשולח לשושבינות לחבירו ושמח עמו בימי שמחה לפי מנהג המקום ומת המשלח עד שלא נשא אשה, או שנשא אשה ולא הספיק השושבין לשמוח עמו עד שמת החתן, אין המשתלח חייב לשלם ליורשיו, דאמר להו תנו לי שושביני ואשמח עמו בימי חופתו כדרך ששמח גם הוא עמי. ואין צריך לומר בזמן שבא לשמוח ולא קבלו שהוא פטור מן השושבינות. אבל אם שמח עמו כפי מנהג המקום ולא הספיק לפרעו עד שמת המשלח, או שהיה יכול לשמוח עמו ולא שמח חייב לשלם לו, ואם מת המשלח מחזיר ליורשיו. והני מילי כשמת המשלח, אבל אם מת (המשלח) [המשתלח] ועדיין (המשתלח) [המשלח] קיים מאי, אם נשא המשלח אשה ושמח המשתלח עמו בימי חופתו כפי מנהג המקום ומת המשתלח, כבר נתחייב לשלם. לפיכך אם נתברר שלא פרע יורשין חייבין לשלם מממונו. ואם לא נתברר שלא פרע פטורין, דחיישינן דילמא פרעיה וטענינן להו ליתמי כל מידי דהוה יכיל אבוהון למטען. ואם מת המשתלח עד שלא נשא המשלח ואח"כ נשא המשלח, יורשי המשתלח חייבין לשלם לו, ומנכו ליה שיעור מאי דחזי לנכויי ליה במאי דאכל משלח בהדיה, דעכובא לא מחמת משלח קא אתי אלא מחמת המשתלח קאתי דמית, מאי הוה ליה למשלח למעבד ליה. השתא אלו הוה משתלח קיים ולא הוה במאתא ולא אודעיה חתן, קאמרינן דשלומי משלם אע"ג דהוה איפשר ליה לאודועיה ומצי א"ל אי אודעתן הוה אתינא וחדינא בהדך כמה דחדית בהדי, אפי"ה כיון דאיתרמי ליה מילתא דלא הוה במאתא ועכובא מחמתיה הוא דאתי מחייב לשלומי, היכא דמית משתלח דלא הוה למשלח מידי למעבד ליה לא כ"ש דמיחייב.
הילכך דינא הוא דמשלמי יורשין דיליה כל מאי דמברר דשדר ליה משלח בשושבינותיה, לבר ממיני מיכלא ומשתיא דלא הדרי, דקאמרינן בהדיא במתני'. ולא חיישינן דילמא פרעיה, דהא כי מית משתלח אכתי לא מטא זימניה למפרע, וכבר איפסיקא הילכתא כריש לקיש [לעיל ה' ע"ב] דאמר הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דגבי בלא שבועה ואפי' מיתמי. אלא מיהו לא מיחייבי יורשים למפרע אלא עד דנסיב משלח איתתא, כי היכי דנסיב אבוהון בשושבינותיה (דהוה) [דהאי] משלח. כללא דמילתא, כל היכא דאי הוה אבוהון קיים מיחייב אינהו נמי מחייבי למפרע מממונא דאבוהון, וכל היכא דאלו הוה אבוהון קיים לא מיחייב(י) אינהו נמי לא מיחייבי. ומנכו ליה שיעור מאי דאכל איהו בהדי אבוהון. ואפילו אודועינהו לדידהו וזימנינהו למיכל בהדיה ולא בעו דינא הוא דמנכו ליה. ואע"ג דאלו הוה אבוהון קיים והוה שמע ולא אתי הוה משלם ליה כולה שושבינותא עד גמר', שאני אבוהון דשושביניה הוה והוה ליה מדינא למיכל בהדיה, ואי לא אכל איהו דאפסיד אנפשיה, אבל הכא יורשין לאו שושביניה דהאי נינהו ואע"ג דקרינאו כמאן דקרא לאיניש מעלמא דמי, אלא הו"ל כמאן דשלח שושביניה למדינת הים, דלאו כל כמיניה לזמוני אחריני בחופתיה.
ואי קשיא לך, מכדי שושבינות וקידושין היכא דמית בעל קודם נישואין א"נ היכא דמת משלח קודם נישואיו, תרויהו בגמרא חדא מחתא מחתינן להי, דכי היכי דגבי קדושין לא הדרי דאמרה איתתא תנו לי בעלי ואשמח עמו, גבי שושבינות נמי לא הדרא דאמר משתלח תנו לי שושביני ואשמח עמו, ובהדיא אייתינן מינה ראיה בגמ' לגבי שושבינות להאי ענינא, אלמא תרויהו בהאי ענינא חד דינא אית להו, וא"כ כי מת משתלח בחיי משלח נמי לידמינהו להדדי. דאי באתרא שנתבאר מנהגא עבדינן לפום מנהגא, כדקתני מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואי באתרא דליכא מנהגא הא איפסיקא הילכתא דמוהרי הדרי קידושי לא הדרי. לא ס"ד, דנהי דמדמו רבנן שושבינות לקידושין, באנפא דדמו להדדי, כגון שמת הבעל המשלח דשייך בהו בתרוייהו טעמא דתנו לי בעלי ואשמח עמו, אבל היכא דמת המשתלח או שמתה האשה ודאי לא דמו להדדי. חדא דאיכא למימר דגבי קידושין הוא דלא הדרי דקידושין לטבועין ניתנו, דהאי גברא כי יהבינהו להאי איתתא לאו לאהדורינהו נהליה יהבינהו נהלה אלא לקדושה בגויהו יהבינהו נהלה, והא אקדשה, וכיון דמתה מאי הוה ליה למעבד ליה. אבל הכא גבי שושבינות כי שדר ליה אדעתא דאהדורי ליה שדר ליה וכהלואה לזמן קצוב דמיא, הילכך הלואה הוא דאית ליה גביה, אע"ג דמית בגו זימניה נמי מיחייבי יורשין לשלומיה מדיליה. ואי משום דלא שמח עמו הא ברירנא דשושבינות לאו בשמחת המשתלח עם שושבינו תליא מילתא, אלא כיון דנשא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח עמו אע"ג דלא איתרמי ליה למשתלח למחדא בהדיה, ואפי' היכא דהוה ליך להאיך לאודועיה ולא אודעיה לא פקעא שושבינות (בהדי) [בכדי], וכל שכן היכא דמית משתלח דמאי הוה ליה להאיך למעבד ליה. ועוד דגבי קידושין איכא טעמא דגזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה אבל שושבינות דליכא למימר הכי לא.
הדין הוא כללא דנקיטינן בשושבינות היכא דמת משלח בחיי משתלח או שמת משתלח בחיי משלח. ועוד נקיטינן מיהא שמעתא בענין האב ששלח שושבינות על שם בניו לאחרים או שנשתלחה לאב שושבינות בנישואי אחד מבניו, שאם שלח האב שושבינות לאחרים על שם בניו סתם, או ששלח אחד מן הבנים משל אב שושבינות לאחרים על שם האחים סתם מדעת האב, בין שחזרה בחיי האב בין שחזרה לאחר מיתת האב, הרי זו לכל האחים, שכיון ששלח האב ע"ש בניו הרי זו כמלוה את אחרים על מנת שיחזיר לבניו, דלית ליה למלוה זכותא בגויה אלא ממונא דבניו הוא. הילכך הו"ל כמאן דשדרוה בניו להאי שושבינותא להאי חתן מדידהו, וכי מטי זימניה לאהדוריה לבנים הוא דמהדר. לפיכך אם שלח ע"ש בניו סתם הרי זו לכל הבנים בשוה. ואם שלח על שם אחד בפירוש וסיים את שמו, כשהיא חוזרת חוזרת לו לבן שנשתלחה על שמו ואין לאחין בה זכות, דכמאן דשדרה ההוא בן מדנפשיה דמי, וכי נסיב איהו הדרא ליה. אלא מיהו היכא דנשתלחה על שם האחין סתם, דקימא לן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע, כיון דכולהו אחין אית לה חולקא בהאי שושבינותא הו"ל כמאן דשדרוה כולהו אחין להאי שושבינותא מדידהו, דאע"ג דנסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייבי לאהדורי כולה שושבינותא מדידהו, דאע"ג דאי נסיב חד מיניהו איתתא לא מיחייב לאהדורי כולה שושבינותא אלא מהדר ליה מאי דמטי ליה בחולקיה מכולה שושבינותא, וכל חד וחד משאר אחין לכי נסיב איתתא מהדר ליה מאי דחזי ליה בחולקיה, ואי אמרת דקמא דנסיב מיניהו מחייב לאהדורה לכולה שושבינותא, נמצא זה מחזיר שושבינות לשושביניו קודם נישואיהן.
מיהו לענין שמחת המשתלח עם האחין בנישואיהן איכא לפלוגי, דאי שמחו כולהו אחין בהדי האי משתלח בימי שמחתו, כי מהדר ליה איהו לכל חד מיניהו אית ליה למחדא בהדיה, ואי לא איפשר ליה למחדא בהדיה מנכי ליה כשיעור מאי דחזי ליה לנכויי ליה. ואם לא שמח עמו אלא אחד מהם, לית ליה לדיליה למחדא אלא בהדיה ההוא דחדי בהדיה. ואי לא הוה איפשר למחדא בהדיה מנכי ליה מחולקיה. אבל להנך, לכי נסיב כל חד מיניהו מהדר ליה חולקיה ולא מנכי ליה ולא מידי. וה"מ בשושבינות שנשתלחה על שם הבנים או על שם אחד מהם, אבל אם שלח האב שושבינות לאחרים סתם ולא אמר על שם בניו, אע"פ שהאב נשואי הרי זו של אב עצמו ואינה חוזרת אלא לאב לכשישא אשה, ואם מת עד שלא נשא שוב אינה חוזרת דמצי משתלח למימר תנו לי שושביני ואשמח עמו.
והיכא דנשתלחה לאב שושבינות, לא מיבעיא היכא דנשתלחה לו בנשואי עצמו, דכי הדרא מדידיה הדרא, אלא אפי' נשתלחה לו בנישואי אחד מבניו, כיון שנשתלחה לאב ועילא לרשותיה ואתהני בה, כשהיא חוזרת אם חזרה בחייו חוזרת משלו ואם לאחר מיתתו חוזרת מן האמצע. והיכי משכחת לה דנשתלחה שושבינות לאב בנישואי אחד מבניו, כגון שהשיאו האב אשה ועשה לו שבעת ימי המשתה משלו, נמצא האב בעל המשתה וכל השולח שם שושבינות סתם להנאת האב הוא משלח וכאלו הלוה את האב דמי, לפיכך חוזרת משל אב. ומסתברא דהני מילי היכא דידע בה האב וגלי אדעתא דניחא ליה בגוה בעידנא דאשתלחה ולא אהדרה מיד, אבל היכא דלא איתידע ליה אלא בתר הכין ולא מטיא לידיה לא מיחייב בגוה אלא ההוא דמטיא לידיה. ואם לא היה האב לבדו בעל המשתה ונשתלחה שם שושבינות סתם, סתמה לחתן ואין האב חייב בה, אלא א"כ נשתלחה בפירוש על שמו ולא צוה להחזירה, או שבאה לידו ואע"פ שנשתלחה סתם. ומנא תימרה דהא דקתני בבריתא נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע כשנשתלחה לאב בנשואי בנו קאמרינן ולא בנשואי עצמו. חדא, דאי בנשואי עצמו, פשיטא, צריכא למימר, ועוד נשתלחה לאביו קתני, ואי בנשואי האב עצמו מה ענין לאב ולבן בכאן דקתני נשתלחה לאביו דמשמע דבן שייך בהאי שושבינותא. ועוד מדאוקמה רבי יוחנן למתני' דקתני האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע כשנשתלחה לאביו, וקאמר כי תנן נמי מתני' נשתלחה לאביו תנן דומיא דבריתא, ש"מ דהאי נשתלחה לאביו שושבינות דקתני בבריתא לאו בנשואי עצמו הוא אלא בנשואי הבן, דאי בנשואי האב אם כן היכי מיתוקמא ליה מתניתין בשנשתלחה לאביו, והא האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב קתני, ואי בנשואי האב מה ענין לאחין בכאן. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא בשנשתלחה לו בנשואי אחד מבניו כדברירנא דכשהיא חוזרת חוזרת משל אב משל אמצע.
ואע"ג דחוזרת מן האמצע אין אומרין הרי נעשו כל האחין שושבינין למשתלח ואינה חוזרת עד שישמחו כולן עמו, דהאי דהדרה מן האמצע לאו משום דעבד המשלח בהדי הני אחין הוא. תדע דהא חיובא לאו גבי אחין הוא אלא גבי ממונא דאבוהון הוא, ואי לא ירית מידי מאבוהון לא מיחייבי לשלומי מהאי שושבינותא ולא מידי דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי, וכי שדר לאבוהון הוא דשדר וחיובא גבי אבוהון הוא. ואי משום דחדא איהו בהדי אבוהון, שתי תשובות בדבר, חדא דכי חדא בהדיה לאו בנישואי האב הוא דחדא בהדיה כי היכי דתיהוי שושבינות דאבוהון, אלא בנשואי הבן הוא דחדא בהדיה, ואין שמחת השושבינות תלויה אלא בחתן, ונמצא האב חייב למשלחו בממון השושבינות, דכי שדריה לאב שדריה, ואין המשלח חייב בשמחת השושבינות אלא לבן שנשתלחה השושבינות בנישואיו שאין שמחת השושבינות אלא עם החתן. ואפילו האב קיים והוה בעי למחדא בהדי האי משלח בנשואיו מחמת האי שושבינות דקא מהדר ליה לאו כל כמיניה. תדע דעיקר שמחת השושבינות עם החתן היא שהרי אין המשתלח חייב להחזיר השושבינות למשלח עד שישא המשלח כדי שישמח עמו המשתלח כדרך ששמח המשלח עמו, ואי אמרת דעיקר השמחה עם האב היא מפני מה אין האב מחייב להחזיר אלא בנשואי המשלח והרי המשלח כששלח לו לאו בשעת נשואיו שדר ליה. אלא משום דעיקר השמחה עם החתן היא וכשחייב להחזירה אינו חייב להחזירה אלא לחתן. ואע"ג שכשאכל המשלח בנשואי הבן ממונא דאפיק ליה האב בנשואיו הוא דאכל, על כרחיך כיון דעבדה האב לההיא סעודתא לבן קנייה הבן לגמרי. ומאן דאכיל מיניה כי מחייב לבן הוא דמחייב ונמצא המשלח לאב כמלוה את האב סיוע בנשואי הבן על דעת שישמח עם הבן בנשואיו. לפיכך אין האב ולא יורשיו חייבין להחזירה עד שישמח בן זה עם המשלח נמי (בשמי) בנישואיו. אבל שאר האחין אין להם זכות לשמוח עמו מחמת שושבינות זו דלאו שושביניה נינהו, דאפי' אבוהון לא הויא ליה זכותא גבי האי משלח בהכין וכל שכן אינהו דאתו מחמתיה. ועוד דאפילו היכא דשדרה האי משלח להאי שושבינותא לאב בנשואי האב עצמו ושמח הבן עמו ומת האב קודם נשואי משלח, אע"ג דמיחייבי בניו לאהדורה לשושבינות לית להו זכותא למחדא בהדי משלח בנישואיו אלא נכויי בעלמא הוא דמנכו ליה. וכל שכן הכא דכי שדר ליה לאב לאו בנישואי האב שדר ליה וכששמח לא שמח אלא עם הבן, הילכך כי נסיב איהו נמי לית ליה לחד מן הבנים למחדא בהדיה מחמת האי שושבינותא אלא אותו הבן ששמח המשלח עמו בנשואיו בלבד.
[ב"ב קכ"ו ע"ב] שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו קודם חלוקה לא עשה ולא כלום קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה. ואסיקנא והלכתא יש לו קודם חלוקה. הילכך אם מכר קודם חלוקה או שנתן קודם חלוקה הרי זה מכור ונתון, ואין צ"ל חלק פשיטותיה מקל וחומר. ואם ויתר במקצת ויתר בכל הנכסים כולן. ואי קשיא לך, הא דגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (נ"ב א') גבי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא הייבם קרייה רחמנא בכור, אמר אביי לא שאנו אלא שבח ששבחו נכסים בין מיתה לייבום אבל בין חלוקה לייבום שקיל, יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם, רבא אמר אפי' דבין ייבום לחלוקה נמי לא שקיל, מה טעמא (בבכור) [כבכור] מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה. דש"מ דאין לו לבכור קודם חלוקה. התם למזכיה בגופיה דממונא קנין גמור למהוי כמאן דפלגי ושקליה לחולקיה, כי היכי דלימא דכי שבחי נכסי בתר הכי ברשותיה אשבוח, דהא מיעט רחמנא בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים, אלמא לא זכי ליה רחמנא למשקל בשעת חלוקה פי שנים לא במאי דהוה שכיח ברשותיה דאב בשעת מיתה. דאי אמרת האי בכל אשר ימצא לו אשעת חלוקה קאי, לשתוק קרא מיניה, דאטו אנא לא ידענא דלא מצי שקיל אלא במאי דמשכח ואי לא משכח מהיכא שקיל, אלא על כרחיך למעוטי שבח ששבחו נכסים בין מיתה לחלוקה קאתי היכא דאשתני גופא לגמרי. והיינו דקאמרינן התם דאין לו לבכור קנין גמור בנכסים מחמת חלק בכורה עד דפליג ושקיל ליה לחולקיה. וכי קאמרינן הכא דיש לו לבכור קודם חלוקה, זכותא בעלמא קאמרינן, דההיא זכותא דזכי ליה רחמנא יכיל לזבונה ולמיתבה במתנה קודם חלוקה, ולעולם ההוא לוקח ומקבל מתנה לית להו זכותא בגוה טפי מיניה, (ואכתי) [דאכתי] לא זכו ביה בממונא זכייה גמורה אלא לאחר חלוקה, ואי אשבוח נכסי מקמי חלוקה לית ליה ללוקח ולמקבל מתנה זכותא בשבחא כל עיקר. ורבואתא מתרצי ליה להאי קושיא הכי, הכא בעיקר ממונא התם בשבחא. וקשיא לן עלה, דאי זכי בה בחולקיה מעיקר ממונא מקמי חלוקה קנין גמור, כי קא שבח מקמי חלוקה נמי חולקא דנפשיה קא שבח. אלא מחוורתא כדפרשינן מעיקרא.
<h2>דף נב:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין הניח להם אביהם פרה מוחכרת [או] (מ)מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים בשבחן. האי הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא ואי דלא אתו לידיה דאבוה אמאי נוטל, והא אכתי לא זכה בהון אבוהון מחיים כלל, ואפי' ראויין נמי לא הוו. הכא במאי עסיקינן במכרי כהונה ולויה והוא דאישתחיט בחיי אבוהון דאמר מר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. וכיון דכמי שהורמו דמיאן הוו להו כפקדון גביה וברשותא דכהן קיימי, דכיון דמכרו הוא ולא היה בעל הבהמה משנה בהן ליתנן לכהן אחר, השתא נמי דמית כהן מקמי דמטו לידא דאבוהון מחיים דמו והוו להו מוחזקין גביה. וש"מ דאי לא אשתחיט בחיי אבוהון, אי נמי באיניש מעלמא דלא ממכרי כהונה ולויה ואע"ג דאשתחיט בחיי אבוהון, לא שקיל בהו בכור פי שנים כו'. והא דקתני ובמוקדשין, דיקינן עלה מוקדשין לאו דידיה הוא. ואוקימנא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו שחייבים עליהן קרבן שבועת הפקדון דברי ר"י הגלילי. וקי"ל כותיה, דסוגיין בפרק ארבע אבות נזיקין (ב"ק י"ב, ב') כותיה. אבל שאר מוקדשין אע"ג דאתא לידא דאבוה מחיים אין הבכור נוטל בהם פי שנים, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. מיהו הא דקתני הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים והם נוטלין שכרה, או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים בולד, ליתה, דהא מוקים לקמן כר' ולית הלכתא כוותיה, דדיקינן קתני מושכרת או מוחכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, אף מוחכרת ומושכרת ביד אחרים שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מושכרת במעות, מוחכרת בפירות, כדאמרי' התם שהשוכר במעות והחוכר בפירות, ה"נ גבי פרה משכחת לה ששכרה במעות לעשות בה מלאכה או ליטול את עובריה, ומוחכרת שחכרה לחרוש בה ע"מ ליתן כו"כ פירות, א"נ שחכרה לולדותיה בכך וכך ולדות לשנה.
[ב"ב קכ"ד ע"א] אמר רב פפא דיקלא ואלום ארעא ואסיק שירטון דכולי עלמא לא פליגי דשקיל ממילא, אי נמי שבק להון ארעא דלא הוה בה עפרא כולי האי לכסויי עיקרייהו דאילני דאית בה, ומקמי דפלגי אסקא ארעא שרטון, כגון דאתיא בידקא דמיא ואתי עפרא ושדא בה ואזלי להו מיא ואשתייר עפרא התם ואיכסו להו עיקרי האילנות, ושבחא דארעא בדמים כדאמרינן התם בפ' המוכר את הספינה (לעיל פ"ב, א') גבי העולה מן הגזע שלו דאמר רבי יוחנן הרואה פני חמה זהו מן הגזע דקס"ד דשביק ליה התם, מתקיף לה ר"נ וליחוש דילמא מסקא ארעא שירטון ומיחזי כתלתא אילני ואמר ליה תלתא אילני זבינת לי, אלא אמר רב נחמן יקוץ, ה"נ ארעא ואסיק שירטון דקאמרי' כהאי גוונא הוא. וטעמא דמילתא דשבחא דלא אשתני בשמה דאילני מידי הוא. וה"ה היכא דהוו בה בארעא נקעים ואסיק שרטון ואתמלו להו הנך נקעים עפרא, כיון דלא אשתני שמיה מחמת האי שבחא כמאן דהוה שכיח שבחא בשעת מיתת אבוהון דמו, דהאי ארעא והני אילני גופיהו והאי דיקלא גופיה שבק אבוהון ובכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ואצ"ל היכא דאיקר ארעתא ממילא בדמים.
כי פלגי בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי מר סבר שבחא דממילא ומר סבר אשתני. כגון דשבק אבוהון שחת של תבואה שעדיין לא נעשה שבלים כל עיקר ובתר הכי הוו שיבלי, אי נמי שבק להון דיקלא והוו ביה שלופפי דלא הוו עדיין תמרי, ולא כופרי, דאינון בוסר של תמרים כדמשמע לן בפ' הכונס צאן לדיר (ב"ק נ"ט, ב') (ואם) [דאם] כן לימא כופרי והוו תמרי, אלא ודאי ש"מ דהני שלופפי אכתי לא הוו כופרי כלל אלא ניצני בעלמא דלא כפיתו כופרי, דומיא דחפירה והוו שיבלי. רבי סבר כיון דשבחא ממילא הוא ולא מחמת אחין, כמאן דשכיח בשעת מיתת אבוהון דאמי. הילכך לא מיבעיא בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח בחיי אבוהון, אלא אפי' שבק ארעא דלא הוו בה צמחין כלל ובתר הכי עבדא פירי ממילא מקמי חלוקה, כיון דכי קא שבח ממילא קא שבח ולא מחמת אחין, האי שבחא מגופא דארעא חשיב ועל כרחיך האי ארעא גופה שבק אבוהון ובכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ורבנן סברי לא מיבעיא היכא דלא הוו בה צמחים בחיי אבוהון דלא שקיל, אלא אפי' בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח ברשותא דאבוהון, כיון דאשתני גופיה לגמרי כגופא אחרינא דמי ופנים חדשות באו לכאן, ובעינא בכל אשר ימצא לו דמשמע מידי דשכיח בשעת מיתת אבוהון (דליכא) [וליכא]. ובדין הוא דלוקמא לפלוגתיהו בארעא גרידתא וקדחו בה אילני ממילא ועבדו פירי. והאי דאוקימנא לפלוגתיהו בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי, להודיעך כחן דרבנן, דאפי' בהא דעיקר גופא דהני שיבלי והני תמרי הוה שכיח ברשותא דאבוהון, כיון דאשתני לאו בכל אשר ימצא לו קרינא ביה. ומסתברא דעד כאן לא פליגי אלא במידי דאשתני גופיה לגמרי, דומיא דחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי, אבל כופרי והוו תמרי דכולי עלמא שקיל ביה פי שנים, דהא לא אשתני גופיה לגמרי. דאי לא תימא הכי, אדקא מיפלגי בשלופפי והוו תמרי ליפלגו בכופרי והוו תמרי, אלא לאו שמע מינה כדקאמרינן.
ומנא תימרא דכי היכי דפליגי בחפירה והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי (הם) הכי נמי פליגי בארעא וקדחו בה תאלי, אי נמי בדיקלא דלא הוו אפי' שלופפי והדר אפיק שלופפי והוו תמרי. חדא מדנקיט טעמא לסבריה דרבי משום דשבחא דממילא, ואי אמרת טעמא דמילתא משום דהוה חפורא ושלופפי בחיי אבוהון, האי משום דהוה שכיח האי חפורא והני שלופפי בחיי אבוהון מיבעי ליה. אלא מדקא נקיט לה טעמא משום דשבחא דממילא ש"מ דכל היכא דשבחא ארעא ממילא ס"ל לר' דההוא שבחא מגופה דארעא חשיב, וכיון דהוה קימא ארעא ברשותא דאבוהון כמאן דהוה שכיח בה האי שבחא ברשותא דאבוהון דמי. תדע דהא הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באגם וילדה בכור נוטל פי שנים, ואוקימנא כר' דאמר שבחא דאתי ממילא שקיל. ועוד מדלא קא ממעט ר' לקמן אלא שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, ש"מ דבשבח ששבחו נכסים לית בה אנפא לפלוגי לטעמיה דרבי דודאי שקיל כדבעינן למימר קמן. ומסקנא [ע"ב] אסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. ודוקא בשבחא דממילא, אבל שבח ששבחו יורשין, לא שנא מחמת הוצאה ול"ש מחמת טירחא, אע"ג דלא אשתני נמי לא שקיל לדברי הכל, כדבענן למימר קמן.
[ב"ב קכ"ד ע"ב] תאני ר"נ בשאר סיפרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהן אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל ומני רבי היא. נפקא מינה דאם עשה כדברי ר' עשוי. ודוק מינה, מדלא קא מפליג [אלא] בין שבח ששבחו נכסים ובין שבח ששבחו יורשים, ש"מ דהיכא דשבחו נכסים ליכא לפלוגי דודאי שקיל, לא שנא בארעא ועבדא פירי ולא שנא בחפורא והוו שיבלי שלופפי והוו תמרי. דאי לא תימא הכי, (לימא) [למה] ליה לר' לאוקומיה לקרא דבכל אשר ימצא לו למעוטי שבח ששבחו יורשין לאחר מיתת אביהם, לישמעינן בשבח ששבחו נכסים היכא דלא הוה שכיח גופיה דשבחא ברשותא דאבוהון דלא שקיל ואע"ג דשבח ממילא, וכל שכן שבח ששבחו יורשים לאחר מיתת אביהם. אלא לאו שמע מינה דכל היכא ששבחו נכסים ממילא לטעמיה דר' מוחזק הוי, ואע"ג דלא הוה שכיח עיקר גופיה דשבחא בחיי אבוהון, כיון דהוה שכיח עיקר ארעא בחיי אבוהון, כי סליק כח שבחא בתר הני ממילא מוחזקת הוי לטעמיה דר' כדברירנא לעיל. וכבר איפסיקא הילכתא דאסור לעשות כדברי רבי ואם עשה עשוי. ושמעינן נמי מינה דכי מקיש רבי חלק בכורה לחלק פשוט הני מילי למשקל במידי דהוי מוחזק ואע"ג דלא אתא לידא דאבוהון מחיים, כגון שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם וכגון מלוה, אבל למשקל בראוי כבמוחזק כגון שמת אביו בחיי אבי אביו מודי רבי דלא שקיל, דנפקא ליה בכל אשר ימצא לו למעוטי ראוי דלא שקיל כדברירנא לעיל.
[ב"ב ק' ע"ב] ת"ר המוכר קברו ודרך קברו ומעמדו ובית הספדו באין בני משפחה וקוברין אותו שם בעל כרחו, של לוקח, משום פגם משפחה. ואע"ג דאית ליה פסידא ללוקח, ואין צריך לומר שעומדים שם עליו בשורה במעמדו ומספידין אותו בבית הספדו דלית ליה ללוקח פסידא.
<h2>דף נג.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] תנן התם המקדיש שדהו בשעת היובל נותן לבית זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. כלומר אלא נוטלן בלא פדיון, דלא מכלל השדה נינהו. ומקשינן עלה ואמאי נקדשו באנפי נפשיהו. ואע"ג דקדישי אגב ארעא, דהא תנן המקדיש את השדה הקדיש את כולו, ואפי' בור וגת ושובך, וכל שכן הני נקעים וסלעים, כי קא מקשינן לענין פדיון קא מקשינן, דקתני אין נמדדין עמה, דכי היכי דקדשי אגב ארעא מיפרקי אגב ארעא ולא בעי פדיון באנפי נפשיהו, כלומר להוי כמאן דאקדשינהו באנפי נפשיהו וליבעו פדיון באנפי נפשיהו. בשלמא סלעים לא קשיא לן דלא חזו לזריעה, וגבי הקדש לפי זרעו כתיב, אלא נקעים קשיא. וכי תימא כיון דלא הוה בית כור לא חשיבי למהוי כמאן דאקדישנהו באנפי נפשיהו, והתניא שדה מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע חומר שעורים אין לי אלא שהקדיש בענין הזה מנין לרבות לתך וחצי לתך סאה וחצי סאה בית קב ואפי' בית רובע מנין ת"ל שדה מכל מקום אמר רב עוקבא בר חמא הכא, גבי הקדש דקתני היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה, בנקעים מלאים מים עסקינן דלאו בני זריעה נינהו. (אלא) [אבל] בנקעים שאין מלאים מים דבני זריעה נינהו קדשי באנפי נפשיהו ומיפרקי באנפי נפשיהו לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים דלא חזו לזריעה שמע מינה אי הכי אפילו פחותין מעשרה טפחים נמי. ופריק הנהו נגאני דארעא מיקרו שדרי דארעא מיקרו. ומכלל השדה נינהו, ואע"ג דמלאין מים נמי נמדדין עמה. ודוקא בזמן שהיובל נוהג, דכי כתיב קרא בזמן שהיובל [נוהג] כתיב, דכתיב בתריה אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום, והתם [הוא] דמשערינן זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוה ליה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה משני היובל. אבל בזמן שאין היובל נוהג הוה ליה כדין בית דפריק ליה בשוויו ומוסיף חומש. ודוקא בזמן שבית המקדש קיים ואין היובל נוהג כגון בימי מקדש שני, אבל בזמן הזה, אי קרקע נינהו פריק ליה בארבעה זוזי וממטי להו לים המלח, כי מעשה דההוא גברא דאחרמניהו לנכסיה דמפרש בערכין (ערכין כ"ט, א'), ואי מטלטלין נינהו הא תניא בהדיא בפרק לפני אידיהן של גוים (ע"ז י"ג, א') אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר פירות כסות או כלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ואי זהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ודיקינן הכא גבי מקח וממכר מאי. מי בעינן מלאין מים או לא אמר רב פפא הכא אע"פ שאין מלאין מים. כיון דעמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה. מאי טעמא אין אדם רוצה שיתן מעותיו במקום אחד ויראו לו בשנים ושלשה מקומות. מתקיף לה רבינא והא [דומיא] דסלעים קתני מה סלעים דלאו בני זריעה נינהו אף נקעים דלאו בני זריעה נינהו. ופרקינן כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן, אע"ג דמלאים מים ולאו בני זריעה נינהו דומיא דסלעים נמדדין עמה.
<h2>דף נג:</h2>
[ב"ב קכ"ג ע"ב] ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה ובמוקדשין הניח להם אביהם פרה מוחכרת [או] (מ)מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין הבכור נוטל פי שנים בשבחן. האי הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי אי דאתו לידיה דאבוה פשיטא ואי דלא אתו לידיה דאבוה אמאי נוטל, והא אכתי לא זכה בהון אבוהון מחיים כלל, ואפי' ראויין נמי לא הוו. הכא במאי עסיקינן במכרי כהונה ולויה והוא דאישתחיט בחיי אבוהון דאמר מר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. וכיון דכמי שהורמו דמיאן הוו להו כפקדון גביה וברשותא דכהן קיימי, דכיון דמכרו הוא ולא היה בעל הבהמה משנה בהן ליתנן לכהן אחר, השתא נמי דמית כהן מקמי דמטו לידא דאבוהון מחיים דמו והוו להו מוחזקין גביה. וש"מ דאי לא אשתחיט בחיי אבוהון, אי נמי באיניש מעלמא דלא ממכרי כהונה ולויה ואע"ג דאשתחיט בחיי אבוהון, לא שקיל בהו בכור פי שנים כו'. והא דקתני ובמוקדשין, דיקינן עלה מוקדשין לאו דידיה הוא. ואוקימנא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו דתניא ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהן ממונו שחייבים עליהן קרבן שבועת הפקדון דברי ר"י הגלילי. וקי"ל כותיה, דסוגיין בפרק ארבע אבות נזיקין (ב"ק י"ב, ב') כותיה. אבל שאר מוקדשין אע"ג דאתא לידא דאבוה מחיים אין הבכור נוטל בהם פי שנים, דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. מיהו הא דקתני הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת ביד אחרים והם נוטלין שכרה, או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל פי שנים בולד, ליתה, דהא מוקים לקמן כר' ולית הלכתא כוותיה, דדיקינן קתני מושכרת או מוחכרת דומיא דרועה באפר, מה רועה באפר שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, אף מוחכרת ומושכרת ביד אחרים שבחא דממילא דלא חסרי בה מזוני, ומני ר' היא, ולית הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. היכי דמי מושכרת במעות, מוחכרת בפירות, כדאמרי' התם שהשוכר במעות והחוכר בפירות, ה"נ גבי פרה משכחת לה ששכרה במעות לעשות בה מלאכה או ליטול את עובריה, ומוחכרת שחכרה לחרוש בה ע"מ ליתן כו"כ פירות, א"נ שחכרה לולדותיה בכך וכך ולדות לשנה.
<h2>דף נז.</h2>
[ב"ב ק"ז ע"א] אתמר שלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם רב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר ויתר ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. כלומר כל חד מינייהו חולקא דמטי ליה בתר ירושה קאי גביה מחמת אבוה, ודינא הוא דלא ליזכי ביה אלא האיך דאתברר דמטי ליה לאחוה מירושה דאבוהון כי האי שיעורא דמטי ליה לדיליה אי נמי בציר מהכין היכא דידעי וקא מחלי גבי הדדי. ואמטול הכי כי אתי בעל חוב דאבוהון ונטל חלקו של אחד מהן כמאן דלא מטא ליה חולקא מעיקרא דמי, והוו להו הנך תרי אחי אחריני כשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דקאמר רב בטלה מחלוקת. ואע"ג דהתם לא נחות אדעתא דבי תלתא מעיקרא, כיון דכי פלוג הוו סברי דשפיר פלגי דאכתי לא שקיל בעל חוב ולא מידי, כבא להן אח ממדינת הים דמי.
ושמואל אמר ויתר קסבר האחין שחלקו לקוחות הוו וכלוקח שלא באחריות דמו. שמואל לטעמיה דאמר אחריות בשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא. ורב אשי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו. כלומר אי יורשין הוו (ואי לית) [ואית] ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי לקוחות הוו. ואי נמי לקוחות הוו, מספקא ליה אי כלוקח שלא באחריות דמי ולית ליה ולא מידי, ואי כלוקח באחריות דמו ואית ליה דמים. וכיון דמספקא ליה אי יורשין הוו ואית ליה מנאתא בקרקע כחד מיניהו, ואי כלוקח שלא באחריות דמו ולית ליה ולא מידי, הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. וכיון דמספקא ליה נמי אי יורשין הוו ואית ליה קרקע ואי כלוקח באחריות דמו ולית ליה אלא מעות אבל ארעא לית ליה, לא שקיל ליה להאי פלגא כוליה בקרקע, אלא שקיל רביע מנאתיה קרקע ורביע מנאתה מעות, דהוה ליה הכל פלגו מנאתיה.
אמר רב פפא הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין אמימר אמר בטלה מחלוקת והלכתא בטלה מחלוקת. ש"מ האחין שחלקו יורשין הוו. ואנן קי"ל דהאחין שחלקו לקוחות הוו, דאתמר (לעיל ס"ד, ב') רב הונא אמר הלכה כדברי חכמים דאמרי מוכר בעין רעה מוכר ושמואל אמר הלכה כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וא"ל רבינא לרב אשי רב ושמואל אזדו לטעמיהו דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זע"ז והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן, דשמעת מינה דבין לרב בין לשמואל תרויהו סבירא להו דהאחין שחלקו לקוחות הוו, ולמאן דאמר מוכר בעין יפה מוכר כדאית ליה, ולמאן דאמר מוכר בעין רעה מוכר כדאית ליה. לא תיקשי לך, דהכא גבי האחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים אי נמי בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם שאני, דכיון דעיכובא דאתי מעלמא הוא, יורשין הוו, דלא איכפת ליה לההוא דאתי מעלמא [בחלוקה] דידהו, ולגבי דידיה כמאן דלא פלגו דמי, ואמטול הכי יכול ליטול חלקו של אחד מהן דאי אמר הוא יכיל לבטולה לחלוקה דידהו. וכי היכי דיכול ליטול חלקו של אחד מהם בחובו, ואי אתא הוא לבטולה לחלוקה דידהו דלגבי דידיה כמאן דלא פלגי דמו, לגביהו דידהו נמי כמאן דלא פלגי דמו, ואמטול הכי בטלה מחלוקת. אבל במילתא דלא אתיא אלא מחמתיהו, כגון דרך וחלונות ואמת המים וסולמות וכיוצא בהן, דכיון דמחמתייהו קאתיא איתה לחלוקה דידהו לגבי הדדי ולא מצי חד מיניהו לבטולה, על כרחיך לגבי הדדי כלקוחות דמו. ואגב ארחיך ש"מ דהני אחי דפלוג ואתא בעל חוב דאבוהון וקא בעי למגבא כוליה חוביה מחולקיה דחד מיניהו, לא כייפינן ליה למשקל מכל חד מיניהו לפי חשבון אלא רצה מזה גובה רצה מזה גובה.
